איך אתם מגיבים כשאתם שומעים ״משעמם לי?״
הורים מספרים לי שכשהם שומעים את זה, זה מפעיל אצלם טריגר של כעס ועצבים על הילדים מכמה סיבות:
סיבה ראשונה היא התסכול של ההורים מזה שהילדים לא יודעים להעסיק את עצמם. ואז עולות מחשבות כמו: ״אני העזתי להגיד להורים שלי שמשעמם לי כשהייתי ילד? מה פתאום. מצאתי פתרונות ועיסוקים בעצמי. הילדים של היום מפונקים ולא יודעים להעסיק את עצמם.״
סיבה שניה היא הבלבול של הרבה הורים שהופך לאשמה לפעמים. ואז עולות מחשבות כמו: ״אולי באמת אני צריך לשחק איתה. אולי באמת לא נתתי לה מספיק תשומת לב בזמן האחרון.״
ואז, רוב ההורים (גם אתם?) מתחילים לתת עצות:
״אולי תקראי ספר?״
״אולי תזמין חבר?״
״אולי תצייר ציור?״
אם מתן העצות עובד לכם והילדה אומרת: ״זה רעיון טוב, אבא, אני הולכת לקרוא ספר״, אין לכם סיבה להמשיך לקרוא.
אבל אם, לעומת זאת, הילדים מתעלמים ממה שאמרתם או פוסלים את ההצעות שלכם אחת אחרי השנייה – תישארו איתי.
מה שמכשיל אותנו בתקשורת שלנו עם ילדים
זה קורה לנו הרבה במהלך היום. הילדה אומרת משהו ואנחנו עונים למה שהיא אומרת. וזו טעות.
לא לכל דבר צריך לענות לגופו של עניין. לפעמים המלל הוא רק ביטוי לרגש או צורך שלא מקבלים מענה, וזה מה שבאמת מעניין אותנו לגלות.
דוגמה פשוטה תבהיר את העניין:
הילד בן החמש שלכם מקנא באחותו התינוקת, ואומר לכם:
״תחזירו אותה לבית החולים״. ברור לכם (אני מקווה) שזה שהוא אמר את זה מסתיר רגשות של קנאה, תסכול, אולי תחושה שלא רואים אותו בבית. ברור לכם גם שלא תחזירו אותה לבית החולים.
אם נתמקד במה שהוא אמר קונקרטית, פספסנו.
אם נגיד לו לא לדבר ככה או שנסביר למה זה לא אפשרי להחזיר אותה לבית החולים (״אי אפשר להחזיר תינוקות, תינוקות צריכים להיות בבית עם המשפחה שלהם״) לא עזרנו לילד.
הורה שיש לו אינטליגנציה רגשית מבין שהמלל או ההתנהגות הם רק שכבה חיצונית. מה שמעניין לגלות זה את השכבה הפנימית, את הרגש שגרם לילד לדבר או להתנהג ככה.
ברגע שהבנתם את הרגש מתחת, תוכלו להרגיש חמלה לילד שלכם ובעיקר תוכלו להבין אותו.
אגב, הילדים כבר אמרו לכם ״אתם לא מבינים אותי?״ אם כן, אז כנראה שבאותה סיטואציה לא נתתם מענה למה שהם באמת היו צריכים.
מה שמכשיל אותנו בתקשורת עם ילדים (וגם עם מבוגרים) זו הנטייה שלנו להתייחס ישירות למה שאומרים לנו ולענות בהיגיון לילד שדיבר מהרגש.
מכירים את זה שפוליטיקאי נשאל שאלה ועונה על משהו אחר? אז דומה. תגידו לעצמכם בלב את מה שהפוליטיקאי אומר למראיין: ״זו לא השאלה המעניינת פה״.
במקום זה, חפשו את מה שמסתתר מתחת.
איך כל זה קשור ל״משעמם לי״
כשילדים אומרים שמשעמם להם ואתם לוקחים את המילים האלה כפשוטן ומתחילים להציע להם הצעות, כנראה שהילדים לא ישתפו פעולה.
אם זה קורה, במקום לכעוס עליהם שהם לא מקשיבים לכם ולא מיישמים את הרעיונות היפים שהצעתם להם, חשבו מסלול מחדש.
יש כל מיני סיבות לכך שהילדה שיתפה אותך שמשעמם לה. זה לא בהכרח שנגמרו לה הרעיונות למשחק. אולי היא פשוט רוצה רגע איתך. רגע של קירבה הכי פשוטה ובסיסית שיש. היא לא רוצה שתבטיחי לה שמחר תלכו לאנשהו או שבסוף החודש תיסעו ליוון. היא רוצה את המבט שלך לכמה רגעים, את תשומת הלב המוחלטת שלך, היא רוצה להרגיש שראית אותה.
לפעמים זה כל כך פשוט שמרוב שזה פשוט אנחנו מפספסים. אנחנו חושבים שהילדים רוצים הפעלות, דברים גדולים, טיולים לחו״ל. בעוד שמה שהם באמת רוצים בדקות האלה זה את הנוכחות שלכם, את העיניים הטובות שלכם שמעבירות את המסר ״אני רואה אותך ואת חשובה עבורי״.
ילד שקיבל את זה, ילד שההורה מילא לו את המיכל הרגשי, ימצא בקלות איך להעסיק את עצמו. אתם הרי יודעים כמה שילדים הם יצירתיים.
קבלו תסריט שיחה לדוגמה:
ילדה: ״אבא, משעמם לי״
אבא: ״אני שומע שמשעמם לך״
ילדה: ״כן״
אבא: ״בואי, שבי לידי״
שתיקה
אבא: ״איזה כיף לי לשבת איתך עכשיו בשקט. הייתי גם צריך כמה רגעים כאלה של ״שעמום״.
ילדה: ״אבל אבא, אין לי מה לעשות״
אבא: ״אני מבין. את לא אוהבת להשתעמם.״
שתיקה
ילדה: ״מה אני יכולה לעשות?״
אבא: ״אני מכיר אותך וכמה שיש לך רעיונות טובים ויצירתיים. אני בטוח שתמצאי משהו. אבל בואי נשתעמם עוד רגע יחד.״
ילדה: ״טוב, אבא, אני הולכת. משעמם לי גם איתך״
כשהילדה באה לאבא ושיתפה אותו שמשעמם לה, אנחנו לא באמת יודעים מה היא מרגישה. מה שבטוח, הפעם היא לא נתקלה בהתנגדות או ביקורת למה שהיא מרגישה או בהצעות פעולה.
האבא נתן לה את תשומת הלב המלאה שלו באותו רגע, ישב לידה, ונתן אמפתיה למה שהיא מרגישה.
הוא גם לא ״נפל בפח״ והתחיל לתת לה הצעות אלא העביר אליה את האחריות למצוא לעצמה עיסוקים.
וזה מה שאנחנו רוצים, הרי, שהילדים שלנו ייקחו אחריות וימצאו בעצמם את הפתרונות. לא רק כשמשעמם להם אלא בכלל בחיים.
כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לשתוק יותר ולהציע פחות.
זה לא קל כי האוטומט שלנו הוא לפתור, להציל, לתת הצעות.
אבל אם תבינו שבאופן התגובה החדש הזה אתם בהחלט פותרים ועוזרים – יהיה לכם קל יותר ליישם.
פשוט תשנו את הפרשנות שלכם למילה ״לפתור״. ״לפתור״ זה לא להגיד למישהו מה לעשות אלא לעזור לו למצוא את התשובות מתוכו. זו העזרה הכי גדולה שתוכלו לתת.
לסיכום, בהגדרות התפקיד ההוריות שלנו לא כתוב ״לשעשע את הילדים כל יום כל היום״. שעמום הוא דבר חיובי, במיוחד בעולם המסכים הרועש שלנו. כשילדים משתפים אתכם שמשעמם להם, יש יותר מפרשנות אחת לסיבה מאחורי זה ומה שהם צריכים ממכם. במקום לתת להם רשימת הצעות, תנו להם את הנוכחות שלכם. שבו לידם, נצלו את ההזדמנות לנשום בעצמכם מכל מטלות היום שלכם. הציעו להם את הקירבה שלכם.
ואם אתם עסוקים ואין לכם הרבה זמן, אל דאגה. אתם יודעים שילדים מאבדים סבלנות מהר. לא יעברו כמה דקות והם ישתעממו גם מכם וילכו לחפש בעצמם משהו לעשות.
ניסית את מה שהצעתי כאן? אשמח מאד לשמוע איך הלך ואיך הילדים הגיבו. אפשר לשתף אותי כאן
ואם אתם צריכים ליווי או ייעוץ, בואו נדבר: