דבר ראשון, בואו ננרמל: לא משנה כמה שאתם הורים טובים ומסורים, ילדים צעירים לפעמים מעדיפים הורה מסוים מכל מיני סיבות.
ובואו נדבר באופן גלוי: זה יכול להיות מעליב. זה יכול להיות מעליב להיות ההורה שהילדים לא רוצים אותו או אותה. זה יכול להוביל לכל מיני תחושות כמו הרגשה של חוסר ערך, שאני דחוי ולא אהוב על ידי הילד שלי, שיש לי ילד כפוי טובה שלא מעריך מה שאני עושה עבורו ועוד.
בגלל שאנחנו אנושיים, לפעמים זה יכול לגרום להורה ״להחזיר״ לילד, אם באופן מפורש: ״אתה לא רצית להיות איתי מקודם, אז גם אני לא רוצה להיות איתך עכשיו.״ ואם באופן לא מפורש, כלומר להיות פחות נחמד לילד ואפילו להימנע מלהיות אתו.
זה מבאס להיות זה שהילדה לא רוצה אותו.
זה מבאס להיות גם ההורה שהילדה כן רוצה כי גם ההורה השני/ה צריך קצת הפסקה.
אז איך להגיב? לתת לילד להחליט מי עושה לו מקלחת? לתת לילדה להחליט מי מקריא לה סיפור?
בתור הורים לפעמים אנחנו מעדיפים את הדרך הקצרה והמהירה, רק כדי להתקדם. ואם זה בלילה, אז רק כדי להגיע כבר לסוף היום. ואז זה נשמע ככה:
״טוב, היא רוצה את אימא. היא לא רוצה שאני אקרא לה סיפור. את יכולה לבוא?״
הדרך הזו היא אולי מהירה יותר אבל רק בטווח הקצר מאד. בהורות, כמו בהורות, לכל דבר יש משמעות מעבר לסיטואציה הספציפית והילדים מסיקים מסקנות מכל התנהגות שלנו. לכן, אם כשהילדה בכתה זה גרם לכם לשנות את ההחלטה שלכם שאבא יעשה את המקלחת, הילדה מסיקה מזה שבכי זו הדרך להשיג את מה שהיא רוצה. דפוס ההתנהגות הזה יחזור על עצמו בכל סיטואציה שבה יש קונפליקט בין הרצון שלכם כהורים לבין הרצון של הילדה.
לכן, לתת לילדה להחליט מי מקריא לה סיפור (או כל דבר אחר) נותן לילדה תחושת שליטה במקום הלא נכון.
למה במקום הלא נכון?
כי יש דברים שאתם ההורים מחליטים ויש דברים שאתם מאפשרים לילדים להחליט.
זוכרים שהמוח של ילדים צעירים אובססיבי לגבי שליטה? לכן, חשוב מאד לתת לילדים תחושת שליטה אבל רק לגבי דברים מותאמים לגיל שלהם שאנחנו החלטנו לאפשר שם בחירה. למשל: את רוצה ללבוש את החולצה הכחולה או האדומה? אתה רוצה קודם בננה או תפוח? עם איזה צעצוע את רוצה לשחק באמבטיה?
לא לגבי התפקידים של ההורים בבית.
הילדים שלכם מרגישים בטוחים כשהם יודעים שאתם המנהיגים ואתם אלו שמקבלים את ההחלטות בבית וגם עומדים בהן.
איך כדאי שתגיבו כשהילד או הילדה מבקשים את ההורה השני?
אם ההעדפה ההורית היא באופן גורף, תבחרו רק נושא אחד בהתחלה. למשל, אם אתם מתמודדים עם העדפה הורית גם לגבי הקראת סיפור, גם לגבי הכנת ארוחת ערב, גם סביב הליווי לגן וגם בנושא המקלחת - תבחרו רק סיטואציה אחת בשלב הראשון וכך תפעלו:
תכינו את הילד/ה מראש. המוח של ילדים צעירים צריך ודאות ולכן חשוב שתגידו לילדים מראש מה הולך להיות. למשל: ״גם אני וגם אבא מאד אוהבים אותך ורוצים לעשות לך מקלחת ולכן יום אחד אבא יעשה ויום אחד אימא. היום זה התור של אבא ומחר התור של אימא.״
אם אתם יודעים מראש מתי אימא יכולה לקלח ומתי אבא (או כל חלוקה לגבי התפקידים ההוריים) אז אפשר לעשות גם טבלה שבה מצוירים ההורים בהתאם לימים. זה ייתן לילדים שלכם תחושת ודאות שמאד חשובה להם. תנו להם גם להיות אלו שבודקים כל יום בטבלה אם זה התור של אימא או אבא.
אחרי שהסתיימה האמבטיה, ארוחת הערב או הקראת הסיפור, תגידו לילד כמה שהיה לכם כיף אתו. אפשר גם להזכיר שמחר יהיה התור של ההורה השני שגם רוצה לבלות אתו זמן.
ואם זה לא עובד והילדה ממשיכה לבכות?
ומה לעשות אם אחרי שאמרתם את זה ועשיתם הכול ״לפי הספר״, הילדה עדיין מסרבת להשלים עם השינוי והיא פורצת בבכי וממשיכה לדרוש את אימא?
לנשום עמוק ולהבין שזכותכם בתור הורים לקבל החלטות אבל באותה מידה זכותם של הילדים למחות עליהן...
וכמו בכל סיטואציה שבה החלטתם משהו והילדים לא מרוצים: הישארו איתנים בעמדתכם ותנו אמפתיה לרגשות שלהם. בדרך הזו אתם מעבירים מסר חשוב לילדים, מסר שהוא מעבר לסיטואציה כזו או אחרת: המילה של אימא ואבא היא בסלע. בעוד שלילדים מותר להרגיש הכול וכל רגש הוא לגיטימי, זה לא ישנה את ההחלטה של ההורים.
אפשר לומר כך: ״אני רואה שאת עצובה כי רצית שאימא תקריא לך סיפור, זה בסדר גמור להרגיש עצובה. היום זה התור של אבא להקריא סיפור ומחר אימא. את רוצה שנקרא את ״מעשה בחמישה בלונים״ או את ״הבית של יעל״?״
אם תהיו עקביים עם הכרה ברגשות של הילדים + שמירה על המילה שלכם, משך הבכי יתקצר והבית שלכם יהפוך למקום הרבה יותר רגוע ונעים.