אני הייתי ילדה רגישה. בכיתי בקלות ולקחתי ללב. כל ספר שקראתי נכנס לי עמוק לנשמה וממש חוויתי את הרגשות יחד עם הגיבור/ה. אם היו סצינות קשות בסרטים הן ליוו אותי ימים ושבועות. כשהייתי בת 12 בערך הלכתי לראות בקולנוע את הסרט ״נולד בארבעה ביולי״.
זה סרט שמבוסס על סיפור אמתי ומסופר בו על פציעה של חייל אמריקאי בווייטנאם. טום קרוז הוא השחקן הראשי. הסרט הזה טלטל אותי ולא עזב אותי שבועות אחר כך. עד היום אני זוכרת סצנות שלמות ואת התחושות שהן עוררו בי. כשטום קרוז לא זכה באוסקר על הסרט לקחתי את זה אישית. ממש נפגעתי מחברי האקדמיה על העוול שהם עשו לטום (אגב, השחקן שזכה באותה השנה היה דניאל די לואיס על משחקו בסרט ״כף רגלי השמאלית״. במשך שנים ״החרמתי״ את הסרט וכעסתי שהוא לקח לטום שלי את הפרס. כעבור שנים צפיתי בסרט ונאלצתי להודות שממש הגיע לו לקבל את הפרס...)
בחזרה אליי. מסכנים ההורים המקסימים שלי, הם לא ידעו להכיל ולהתמודד עם הילדה הרגישה שלהם. הם ניסו כל מיני תגובות, כמו: ״זה רק סרט״; ״את רגישה מידי״; ״לא נורא, זה יעבור״.
התגובות האלה לא עזרו להקל את הכאב שהרגשתי. הן רק חידדו את התחושה שלי שאני לבד ואף אחד לא מבין אותי. ושאני גם מוזרה.
כמה עשרות שנים קדימה מצאתי את עצמי חסרת אונים מול הרגשות של הבת שלי בת השלוש. זה היה מאד מתסכל וגרם לי לתהות האם ככה נגזר עלינו בני האדם להרגיש לא מובנים בתור ילדים ואז לעשות את אותו הדבר גם לילדים שלנו?
המחשבה הזו העסיקה אותי, התחושות האלה בלבלו אותי מאד.
ניסיתי כל מיני ״שיטות״: לאיים עליה להפסיק לבכות ולצעוק בחנות (אחרי שאמרתי לה שאני לא קונה לה משהו והיא מחתה בקול); להישכב לידה על הרצפה ולחקות את ההתנהגות שלה; להתעלם.
בקיצור, מלא דרכים לא אפקטיביות.
רק כמה שנים אחר כך, בקבוצת הורים שהשתתפתי בה, הבנתי כמה הייתי לא בכיוון. זו לא אשמתי, איך הייתי אמורה לדעת איך להתמודד עם ילדה שבוכה ונשכבת על הרצפה בסופר? איך הייתי אמורה לדעת איך להתמודד עם מופעים רגשיים של הילדים שלי? מישהו לימד אותי? מישהו לימד אותך?
אז למדתי ומאז הכול השתנה. ואני שמחה להעביר את זה הלאה כדי שגם לך יהיה יותר קל, כדי שרגשות לא יאיימו עליך ולא יפחידו אותך.
דבר ראשון, בואו ננרמל: רגשות חזקים הם חלק מהתפתחות תקינה של ילדים. נשימה עמוקה.
דבר שני: זה לא אישי נגדך. הסיבה שילדים מגיבים בדרמטיות היא שהמוח שלהם נמצא בתהליך התפתחות. במיוחד החלק שאחראי על ויסות רגשי. נשימה עמוקה.
הילדים שלך נורמליים.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להקל על הילדה הזועמת? ובינינו, כדי להקל עליך אבא ועלייך אימא.
בואו נגיד מה לא יעזור באותו הרגע: לדבר להיגיון שלהם. החלק הזה במוח נעול כרגע. חבל על האנרגיה שלך.
הילד עכשיו עצבני/כועס/מקנא/עצוב – הוא לא צריך הטפות מוסר ולא ביקורת על ההתנהגות ועל הרגש. בגלל שלא מכבים אש עם אש, אין לך מה לכעוס עליו בחזרה.
מה כן? נשימה עמוקה. תשאל את עצמך מה הרגש שנמצא שם מתחת להתנהגות, תמיד יש שם רגש שמניע את הכול. במקרה של הבת שלי בסופר, היא כעסה על זה שאמרתי ״לא״ לדברים שהיא ביקשה שאקנה לה. כמו שכתבתי בטור הזה, כעס הוא תגובה על תחושת חוסר צדק. זה לא אומר, אבא, שאתה צריך לקנות לה כדי להרגיע אותה. בדיוק הפוך: אתה לא תקנה לה או תשנה את ההחלטה שלך כי המילה שלך מאד חשובה. מה שכן תעשה זה תהיה אמפתי לרגש.
אמפתיה לרגש אפשר לתת בכמה דרכים:
באופן בלתי מילולי: שתיקה ומבט אמפתי; מגע אוהב, ליטוף; חיבוק אם הילד או הילדה מסכימים.
באופן מילולי: שיקוף של הרגש ולגיטימציה לרגש:
״אני רואה שאת מרגישה כעס כי לא הסכמתי לקנות לך״
״אני מבין שזה מרגיז שלא מסכימים לתת לך עוד ממתק״
אין פה נוסחת קסם והתגובות האלה שלך לא יפסיקו את הבכי מיד. אין מה שיפסיק את הבכי מיד, ולמה בעצם? כי קשה לך לשמוע בכי? (כן, זה קשה). העובדה שקשה לך לשמוע בכי לא אומר שהבוכה צריכה להפסיק. זה אומר שאנחנו צריכים ללמוד להתמודד עם זה.
אמפתיה זה לחזקים.
רק חזקים יכולים לשהות בכאב מבלי לנסות להפסיק אותו. רק חזקים לא נבהלים מרגשות אלא מבינים שהם לגיטימיים ואנושיים. ככה בראו אותנו.
ככל שמתאמנים זה נהיה קל יותר עם הזמן.
והמתנה הגדולה היא שאתם כבר לא מפחדים מהקריזה הבאה כי אתם יודעים להתמודד.
כשאתם קוראים לרגש בשמו, הרגש מאבד מהכוח שלו. זה כאילו שחשפתם אותו והוא כבר לא מאיים. כמו לנו, גם הילדים שלנו מרגישים את אותו מנעד של רגשות כמונו. כבר לא תהיו מופתעים מהמופע הרגשי הבא, וכשהרגש יגיע, והוא יגיע – תרגישו ביטחון בתגובה האמפתית שלכם.
היום אני יודעת שקטעתי את השושלת של הדורות שלא ידעו להכיל רגשות של ילדים (ושל מבוגרים, אבל זה לטור אחר).
או קיי, הבנו. נתנו אמפתיה והכלנו את הרגש. מתי אפשר לדבר על הדברים ולנסות למצוא פתרונות? שמחה ששאלת. בטור הבא אני מסבירה את הכוח של שאילת שאלות והיכולת שלה לשנות את ההתנהגות הבעייתית
מדהימה ומרתקת! תודה על הבלוג הזה 🙏🙏