חיפוש

הילדים שלכם מתעצבנים בקלות? זו כנראה הסיבה

עודכן: 16 ביוני

הנושא של כעס מאד מעסיק אותי. הרגש הזה מסקרן אותי, כנראה בגלל שאני יכולה להגדיר את עצמי כ״עצבנית״ בגמילה. פעם הייתי ממש עצבנית והרבה דברים היו טריגר לכעס מבחינתי. אבל ככל שאני מבינה את המנגנון מאחורי כעס ועושה עבודה עצמית, אני מצליחה להפחית את תדירות העצבים ואת העוצמה שלהם. לא לגמרי, בכל זאת אני אנושית וחיה בעולם לא מושלם ולא הוגן. מה שמוביל אותי לסיבה המרכזית לכעס:

תחושה של עוול, של חוסר צדק.

בעצם, כעס מסתיר כאב. אבל במקום להגיד ״אאוץ׳, כואב לי בלב״ אנחנו מוציאים את זה בעצבים.

מעניין, אה?


כולנו מכירים את הרגע שבו משהו קורה שלא מתיישב עם מה שאנחנו חושבים או מצפים שיקרה. למשל, מישהו עקף אותך בתור בסופר, לא ענו למייל ששלחת, הילדה מאחרת למרות שקבעתן שעה שבה היא תחזור.

כל המקרים האלה מעוררים אצלך תחושה חזקה של חוסר תקינות, תחושה שהדברים היו צריכים להיות אחרים, שמשהו לא הוגן.


כמו שזה קורה לנו, המבוגרים, זה קורה גם לילדים שלנו. במקרה של ילדים, זה קורה אפילו יותר. ברגע שנבין את זה, נבין מה פשר ההתנהגות הזו, שחלק מאתנו קוראים לה התקף זעם, טנטרום או סתם התחרפנות.

הסיבות יכולות להיות מאד אידיוטיות (בעיניך) אבל עבור הילד זה עולם ומלואו. מבחינתו נעשה כאן אי צדק והוא בתגובה – מתקומם.

למשל, הבת שלך בת החמש התעוררה בבוקר וגילתה שהחולצה האהובה עליה בכביסה. מבחינתה, זה לא הוגן, זה ממש עוול. איך יכול להיות שהחולצה שהיא תכננה ללבוש, לא מחכה לה בארון?


התגובה החיצונית שלה לתחושה הפנימית הזו תהיה התקף זעם, כנראה צעקות והאשמות. כן, זו תגובה לא פרופורציונית בעינינו לבעיה קטנה, אבל כשזוכרים שקליפת המוח הקדם מצחית עדיין לא מפותחת בגיל הזה, לפחות לא מופתעים.

או למשל הבן שלך התעורר בבוקר וגילה שמישהו הוציא לו את הטעינה של האייפד ועכשיו אין לו מספיק אחוזים.

קרה לך? באותו הרגע הוא מרגיש חוסר צדק, שעשו לו ממש עוול. לא משנה מה דעתך על הסיבה או על עוצמת התגובה שלו. אם לא תבין, אבא, מאיפה זה מגיע, סביר להניח שתידבק רגשית בתגובה שלו ותצעק עליו להפסיק לצעוק.


הסיבות משתנות בהתאם לגיל ולסיטואציה אבל מה שמניע את ההתנהגות הוא התחושה של עוול ואי צדק.

כשהורים מגיעים אליי לקורסים ולפגישות ייעוץ הם מתארים את התגובות הכועסות של הילדים שקורות לעיתים קרובות, לפעמים כמה פעמים ביום.

אבא, גם אתה מרגיש שעוד רגע תהיה עוד איזו התפרצות של הילד? הרבה הורים מספרים לי שהם כאילו ״הולכים על ביצים״ רק שלא לעצבן איזה ילד.

לא פלא שאתם מותשים בסוף היום.


זה מאד מתיש לנסות ולמנוע איזה התקף ולפחד מעוד איזו התמוטטות עצבים של הילדה.


היום אני מבינה שהסיבה שכעסתי הרבה היא שהרגשתי חוסר צדק. גם באופן אישי וגם באופן גלובלי. זו הסיבה שהביאה אותי ללמוד משפטים, להתנדב בעמותות לזכויות נשים, לכתוב דוקטורט על אבות ולעבוד היום עם הורים.

הקו המנחה בכל העשייה שלי הוא הניסיון שלי לתקן עוולות. עוולות בהתאם למה שאני מגדירה אותן כמובן (זה מאד אישי).


אנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה אי צדק וקשה לנו לראות את זה אז אנחנו, ובכן, כועסים.

אבל היום אני יודעת שאנשים כועסים הם אנשים שכואב להם. זה נכון כמובן לגבי קבוצות שמתארגנות סביב מטרה שזה בעצם הניסיון שלהן לשנות את הדברים, לתקן את העוול שנעשה להן. ההתארגנות יכולה להיות על בסיס של גזע, מין, דת, העדפה מינית, לאום, סטטוס.

וילדים, ילדים לא יכולים להתאגד, לצערם. אז הם מתקוממים לבד, ובדרך כלל חוטפים על זה. מה שגורם להם להיות יותר מתוסכלים ולכן גם יותר כועסים. מה שמביא את ההורים שלהם אליי לייעוץ.

אז מעכשיו תדעו: כשהילד או הילדה שלכם כועסים, חפשו את תחושת העוול שהם מרגישים שנעשה להם. חפשו את הכאב, הוא תמיד שם.


וגם אם הסיבה מוצדקת בעיניך וגם אם לא, זה לא משנה. זו לא הסיבה שלך, זה הסיבה של הילד/ ה. אי אפשר להתווכח עם תחושת חוסר צדק. אגב, זה לא אומר שצריך להסכים עם הסיבה אבל זו לא הנקודה. להסכמה שלך עם הסיבה אין שום קשר למה שכן צריך לעשות.

מה שהילדה או הילד צריכים ממך באותו הרגע זה אמפתיה לרגש. לא פתרונות או עצות ובטח לא ביקורת. הדבר היחיד שיכול להקל במעט על תחושה של עוול זה לגיטימציה לרגש. בעולם מלא בעוולות – זו נחמה ענקית.


יופי יפעת, הבנו שהילד צריך אמפתיה. איך עושים את זה בדיוק?

שמחה ששאלת. בטור הבא אני מסבירה איך עושים את זה בפועל.