top of page

מחיר הכוח

(טור שעבר את ה-100 אלף צפיות!)

במשפחות רבות, איומים של ההורים על הילדים הם דבר שבשגרה, אבל מה המחיר שאנחנו והילדים שלנו משלמים על כך בטווח הקצר והארוך? מנחת אבות והורים מספרת למה אסור לאיים באיומי סרק? איך זה משפיע על היחסים בין הילדים שלנו לבין האחים והחברים שלהם? ומה בכל זאת אפשר לעשות?



אבא כועס על הילדה שלו


ביקשנו מהילדים לסדר את החדר או להכין שיעורים, או כל דבר אחר. ביקשנו יפה, אמרנו גם ״בבקשה״. בפעמים הראשונות התנהגנו באיפוק ועדיין הם התעלמו מהבקשה שלנו. חוסר האונים והתסכול שלנו מתחילים לבעבע בבטן, לפעמים מתלווה אליהם דיבור פנימי בסגנון: ״הילדים מתעלמים ממני. הם כפויי טובה. חצופים. אנחנו מגדלים ילדים מפונקים, פרזיטים. אין לנו סמכות הורית. אנחנו חייבים להראות להם מי כאן הבוסים. אימא שלי באמת אמרה שהילדים שלי נטולי חינוך וגבולות. אני חייב או חייבת להראות להם מה זה״.


אנחנו מלבים את עצמנו בפנים ואז לא ירחק הרגע שבו הכול ייצא. כשהבקשות שלנו אינן נענות, בחיים בכלל, אבל עם הילדים שלנו בפרט (בגלל שחלקנו מאמינים שילדים צריכים לציית להוריהם, ומיד), אנחנו מאבדים את העשתונות, ומכאן הדרך לאיומים ולעונשים קצרה.


"איומים עובדים בטווח הקצר, אבל יש לזה מחיר"

לפני כמה שנים, כשהבת שלי הייתה בערך בת שבע, הגיע אליה חבר מהכיתה. כשהאבא שלו הגיע לאסוף אותו הוא ביקש ממנו לנעול נעליים. בינתיים האבא המשיך לדבר אתי והילד המשיך להתעסק בענייניו. כעבור כחצי דקה האבא הפך לטוני סופרנו מול עיניי: ״אם אתה לא בא עכשיו, אין לך אייפד שבוע״. הילד מיהר לנעול את הנעליים. עמדתי המומה ושאלתי את האבא, שהוא איש חביב במיוחד: ״כך אתה תמיד גורם להם לזוז? באיומים?״. הוא ענה לי בחיוך ניצחון: ״זה עובד״.


אז נכון, איומים עובדים, לפחות בטווח קצר, אבל באיזה מחיר? לכל התנהגות יש מחיר. דרך של איומים תעזור אולי ״לתקתק״ את הילדים ואת היום, אבל היא גם תהפוך את הילדים לחיילים שמצייתים מתוך פחד ולא לילדים שפועלים מתוך משמעת עצמית ורצון פנימי.


כיצד תוכלו לבדוק האם אתם מנצלים את הכוח שלכם לרעה? שאלו את עצמכם אם יכולתם לדבר באותו האופן גם לאנשים אחרים. למשל קבעת עם חבר במסעדה והוא איחר. זה לא פעם ראשונה שהוא מאחר. אבל הפעם הוא באמת הגזים. כשהוא מגיע אתה לוקח לו את הפלאפון ואומר לו שהוא יוכל לקבל אותו בחזרה בעוד שבוע. אולי כך הוא ילמד לא לאחר.



אמא כועסת על הבת שלה


דוגמה נוספת: בן הזוג שלך אמר שיחזור הביתה בשעה שבע אבל הגיע חצי שעה מאוחר יותר. כשהוא נכנס הביתה את אומרת לו שאת לא יכולה לסמוך עליו וכדי ללמד אותו לקח את עכשיו לוקחת לו את הארנק ליומיים, אולי ככה הוא ילמד לחזור בזמן. או שאולי תיקחי לו את המפתחות של הרכב כי קראת איפשהו שהעונש צריך להיות קשור למעשה, והוא הגיע ברכב אז זה קשור.


חלק מההורים משתמשים בטקטיקה של איומי סרק, כלומר הם שולפים איומים, אבל לא עומדים בהם. לאיים מבלי לעמוד מאחורי האיום גרוע לא פחות מביצוע האיום. כשאנחנו שולפים איום לא הגיוני, כמו ״אם לא תפסיקו לריב עכשיו אני אוריד אתכם מהרכב״, אנחנו משדרים לילדים מסר בעייתי שהם הצליחו להוציא אותנו מהכלים ואיבדנו את העשתונות. שליפות אימפולסיביות הן דוגמה אישית לחוסר יכולת לדחות סיפוקים. אני יודעת טוב מאד שמריבות באוטו יכולות להוציא אותנו מדעתנו. אין הורה שלא נדרש להתמודד עם האתגר הזה. בעוד שבבית אפשר ללכת לחדר אחר, באוטו אין לאן לברוח.

בהקשר הזה יש לי בקשה מכל ההורים היזמים שקוראים כעת את הטור: אנא המציאו מכוניות שיש בהן את האופציה להפעלת זכוכית חוסמת רעשים. כשהילדים יתחילו לצעוק ולריב במושב האחורי נוכל ללחוץ על כפתור שירים את המחיצה בולמת הרעשים שתפריד בין המושבים הקדמיים לאחוריים, בדומה לניידת משטרה. לא מסובך מדיי, נכון? כבר המציאו דברים מסובכים יותר.


קחו בחשבון שהילדים יריבו בנסיעה

אבל עד שזה יקרה, נצטרך למצוא פתרונות אחרים. למשל לפני נסיעה ברכב עם הילדים, היערכו נפשית ופיזית. מה זה אומר? קחו בחשבון שהם יריבו. ככה לא תהיו מופתעים בכל פעם מחדש. אתם יכולים להריץ בראש את הסיטואציה הזו שוב ושוב כהכנה ותרגול. ואז, ברגע האמת, נשמו עמוק ונסו לא להידבק רגשית באנרגיות שלהם. זה קשה וזה ייקח זמן. כל נסיעה שבה תצליחו לשמור על קור רוח היא רווח נקי שלכם, ושל הילדים. אני מבטיחה לכם שעם הזמן המריבות שלהם יירגעו. או שהם יגדלו מספיק כדי לנהוג בעצמם או לעזוב את הבית. מה שיבוא קודם. בכל אופן, איומי סרק בסגנון ״אני אוריד אתכם ותחזרו ברגל הביתה״ לא מקדמים אתכם.


בנוסף, התגובה האימפולסיבית שלכם מראה לילדים שאתם לא אמינים כי הם הרי יודעים שהאיום האימפולסיבי לא יתבצע. הילדים לא יודעים להבין את הפער שבין המילים למעשים וכך אתם בונים דימוי של אנשים שאין להם מילה. אתם אומרים משהו אחד, אבל עושים משהו אחר. ותסמכו על הילדים שהם ינסו לבדוק אתכם גם בנקודה הזו. לכן, אני ממליצה שאם כבר איימתם – בצעו. תורידו אותם באמצע הרחוב ושיחזרו לבד. אם זה לא רלוונטי ובשום אופן אתם לא מתכוונים לעשות את זה (ואתם צודקים, זה לא רלוונטי), וותרו על איומי הסרק.

חלק מההורים משתמשים בטקטיקה של איומי סרק, כלומר הם שולפים איומים, אבל לא עומדים בהם. לאיים מבלי לעמוד מאחורי האיום גרוע לא פחות מביצוע האיום.

דפנה השתתפה באחת מקבוצות ההורים שהנחיתי וסיפרה לקבוצה את הסיפור הבא שממחיש לאן איומי סרק יכולים להגיע: היא שיחקה עם הבת שלה גילי בת החמש במשחק חדש שהיא קנתה לה. כשסיימו לשחק, דפנה ביקשה מגילי לאסוף את המשחק ולהחזירו לארון. גילי התעלמה מהבקשה שלה והמשיכה בענייניה. דפנה ביקשה שוב וגילי התעלמה שוב. דפנה התעצבנה (זוכרים את הקול הפנימי של ״מתעלמים ממני, ילדים מפונקים אני מגדלת״? אז כזה) ואיימה על גילי שאם היא לא אוספת מיד את המשחק היא תורמת אותו לאחרים. העיניים של גילי נדלקו והיא ענתה ״תתרמי״.


ילדים רבים ברכב


דפנה הייתה בדילמה. היא למדה בקורס שמילה זו מילה. מצד שני, מדובר במשחק חדש ויקר יחסית. מה לעשות? היא התחילה לסדר את המשחק ואמרה שהיא הולכת לתת אותו לילדה אחרת שתיהנה ממנו ותשחק בו. היא קיוותה שגילי תעצור אותה ותבקש ממנה לא לתרום. לא רק שגילי לא עצרה את אימא שלה, היא אף הגדילה לעשות והביאה מהחדר שלה שמיכה, יצאה החוצה ופרשה את השמיכה על המדרכה. היא הייתה נרגשת מאד מכל הסיטואציה. דפנה הוציאה את המשחק החוצה וגילי הניחה אותו אחר כבוד על השמיכה. לאנשים שעברו ברחוב, גילי אמרה שאימא שלה תורמת משחק. כשהם התקרבו והתעניינו, דפנה אמרה להם שהיא עדיין לא בטוחה שהיא תורמת וחוץ מזה חסרים במשחק חלקים. בשלב מסוים דפנה החזירה את המשחק הביתה, יחד עם השמיכה. היא אמרה לגילי שזה לא יום מתאים לתרום דברים, ובינתיים היא תשים את המשחק במחסן.


כשדפנה סיפרה לנו את הסיפור היא כבר הבינה שהיא הכניסה את עצמה למלכוד ברגע שבו איימה על הבת שלה. כמו שהבנתם, איומים יעבדו רק אם הילדים יידעו שאתם תממשו אותם. במקרה כזה, היחסים בבית יהיו מאופיינים בסממנים של כפייה וכוח, ויש לכך מחיר כמובן. אם אתם לא מתכוונים לבצע את האיום והוא רק ״נפלט לכם״, אתם פוגעים באופן שבו הילדים שלכם מעריכים אתכם.


"פחדתי מהפעם הבאה שיקרה משהו דומה"

כולנו יודעים שקל מאוד לשלוט בילד. קל להפחיד ילד, להעניש אותו, לגרום לו לעשות מה שהמבוגר רוצה, בייחוד כשהוא בגיל צעיר. יעידו ההורים למתבגרים שככל שהילד גדל זה הופך לקשה יותר. כהורים יש ברשותנו כוח גדול מאד, כוח שמובנה מעצם התפקיד והמעמד. אין ספק שכוח עובד ובעזרתו אפשר להשיג דברים רבים. העולם פועל לא מעט בשיטות של כוח וכפייה, באופן גלוי אך בעיקר סמוי. אבל – שימוש בכוח פוגע ביחסים הבינאישיים.


יובל הגיע לקבוצת הורים מבולבל ומתוסכל. כילד הוא ספג מכות מההורים שלו בכל פעם שהוא לא עשה את מה שהם ביקשו. לפעמים לא היה צורך להגיע למכות כי האיומים של אימא שלו הספיקו. הוא ידע שאם לא יוציא ציונים גבוהים הוא לא יוכל לשחק כדורגל עם החברים שלו, ולכן הוא ציית לכל בקשה. את חוויות ילדותו הוא הגדיר כ״אסיר בבית כלא״ שמבין שהוא נתון לחסדיהם של הסוהרים ששולטים בכל אספקט בחייו. הוא רק חיכה לגיל שבו יוכל להתפרנס בכוחות עצמו ולצאת מהבית (״לעוף מהבית״ במילים שלו). זמן רב לפני שנולדו לו ילדיו, הוא החליט שהוא לעולם לא יתנהג כך עם ילדיו. הוא כל כך סבל כילד והחליט שהוא לא יפעיל שום סוג של כוח כשיהיה אבא בעצמו. ואז נולדו לו הילדים. הבעיות התחילו כשהם התנהגו, ובכן, כמו ילדים: כשהם רבו וצעקו ולא עשו מה שביקש. הוא מצא את עצמו ניצב בפני שוקת שבורה. הוא ידע שהוא אינו רוצה להפעיל כוח, אבל הוא לא ידע מה כן אפשר לעשות.


הוא תיאר בפנינו סיטואציה ספציפית שבעקבותיה הוא החליט להירשם לקבוצת הורים: ״הבת שלי בת הארבע שיחקה בכדור בסלון. ביקשתי ממנה להפסיק, הסברתי לה שהיא יכולה לשבור את הטלוויזיה. היא הסתכלה עליי והמשיכה לכדרר. אמרתי לה שוב שאני מבקש שהיא תפסיק והיא המשיכה לשחק ולהתעלם ממני. כעסתי מאוד ואמרתי לה שאם תמשיך במשחק אקח לה את הכדור. הייתי בטוח שהיא לא תרצה שאקח לה את הכדור ולכן היא תפסיק, אבל הייתי אופטימי. היא המשיכה להתעלם ממני. ביקשתי שתיתן לי את הכדור, והיא סירבה. קמתי לקחת אותו ואז היא התחילה לברוח ממני. מצאתי את עצמי, גבר בן ארבעים, רודף אחרי ילדה בת ארבע כדי לקחת לה את הכדור. באותו רגע הבנתי שאין לי מושג איך להתנהל עם הילדים שלי כשהם פשוט שמים עליי פס ולא מקשיבים לי. זו הייתה הפעם הראשונה שקצת (ממש קצת) הבנתי את אימא שלי שרדפה אחריי ואחרי אחי עם נעל כדי להרביץ לנו אחרי שהטרפנו אותה. חוסר האונים כהורה הוא אדיר! תפסתי את הבת שלי חזק בידה עד שהיא התחילה לבכות שזה כואב לה. אחרי שנרגעתי הרגשתי אשמה ענקית ו'התחנפתי' אליה כל הערב. פחדתי מהפעם הבאה שיקרה משהו דומה ובאותו ערב נרשמתי לקבוצת הורים״.

שני ילדים רבים בגינה


התחושות של יובל מאפיינות הורים רבים שמרגישים שאין להם ברירה אלא להפעיל כוח אחרי שניסו הכול וכלום לא עבד. אחר כך הם ירגישו אשמה נוראית, ינסו לפצות את הילדים וימשיכו במעגל חסר התוחלת של אשמה שתוביל לפיצוי, ושוב לכעס שיוביל להפעלת כוח שתוביל לאשמה שתוביל לפיצוי, וחוזר חלילה.


מעבר לפגיעה ביחסים בינינו, כשאנחנו מפעילים כוח הילדים לומדים שכוח עובד. כרגע, הוא עובד לרעתם, כי הם במקום נמוך בהיררכיה, אבל לא לאורך זמן. הם כבר ימצאו מישהו להפעיל עליו את הכוח שלהם.

הם יפעילו כוח על האח או האחות הקטנים, הכלב, ילדים שקטנים מהם בגן או בבית הספר. כשמפעילים על מישהו (בכל גיל) כוח, כלומר גורמים לו להרגיש קטן, חסר אונים ומושפל, הוא ימצא אדם אחר או בעל חיים להפעיל עליו את הכוח כדי להחזיר לעצמו את תחושת הערך העצמי והשליטה. הילד ימצא את הזמן להחזיר גם להורה על ההשפלה הזו.


הדינמיקה שתיארתי תקפה לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית, כלומר במצבים שבהם קבוצת אנשים שולטת ומפעילה כוח על קבוצה אחרת. הפעלת כוח מובילה להפעלה נגדית של כוח. קצת דוגמאות מההיסטוריה: מרד גטו ורשה, המלחמה לסיום העבדות בארצות הברית, המחתרות היהודיות שלחמו לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, וגם כמובן מה שקורה בישראל היום. עיקרון דומה פועל הן במאבק בין הורה לילדה שמשחקת בכדור בסלון והן במלחמות בין עמים. הכול קשור לדינמיקה של הפעלת כוח.


במקום איומים ועונשים - הגדירו לעצמכם גבולות ברורים

אחרי שהבנו את הבעייתיות שבאיומים, עונשים וכל הפעלת כוח אחרת, בואו נדבר על מה שכן מומלץ להגיד ולעשות. במקום להגביל את הילדים ולהתנות להם תנאים, אני מציבה גבולות שתלויים בי, ביכולת וברצון שלי. כלומר אני מדברת על עצמי – ״אני״, ולא עליכם – ״אתם״. למשל אני עייפה, אין לי כוח עכשיו, אני עצובה, אני שמחה, אני עצבנית. גם הילדים שלי למדו לדבר באותו האופן. כשאמרתי משהו לבת שלי בוקר אחד, היא ענתה לי: ״אימא, אני עצבנית״, שזה במילים אחרות ״אימא, כדאי שתזוזי כרגע ולא תפני אליי, כי אני עלולה להגיד דברים שאצטער עליהם״. במקום שהיא תתקוף אותי בגלל שהיא עצבנית, היא חסכה לשתינו עימות אפשרי כשאמרה ״אני עצבנית״, כלומר תני לי זמן עם עצמי להירגע. התרחקתי ונתתי לה זמן לבד.


הדיבור ב״אני״ עוזר לי גם כשהילדים רבים. במקום להאשים ולומר שהם עושים לי כאב ראש, שזה למעשה להאשים מישהו אחר במצב הנפשי, הרגשי והפיזי שלי, אני אומרת להם שקשה לי לסבול את הרעש ולכן אני הולכת לחדר שלי. הורים רבים מבקשים מהילד ללכת לחדר להירגע ואז מוצאים את עצמם בדילמה כשהילד מסרב. במקום להיות תלויים בשיתוף פעולה של הילד, הציבו אתם עובדות בשטח.


באופן דומה, החליטו בעצמכם עד איזו שעה אתם מספקים שירותים ויידעו את הילדים: ״אם אתם צריכים אותי אז עד השעה תשע. מעבר לשעה הזו אני עסוקה בעניינים שלי״. זו הזדמנות טובה לעבוד עם הילדים על מספרים ושעות, כמו גם על גבולות של אדם אחר.

אחרי שאמרתי שניתן לקבל "שירותי אימא" עד השעה תשע, בשמונה חמישים וחמש הילדים התחילו להתארגן מהר כדי שאספיק לשבת לידם. אני עמדתי במילה שלי וישבתי ליד המיטה שלהם עד השעה תשע. כשהם הבינו שאני עומדת במילה שלי, הם קיבלו את זה. מכאן ואילך הם יכלו לבחור עד כמה חשוב להם שאשב לידם לפני השינה ולתכנן את זמן ההתארגנות שלהם בהתאם.


אם הם היו מוכנים בדיוק בתשע וניסו בכל זאת לבקש שאשב לידם קצת, הגבתי בחיוך שכרגע תשע וננסה שוב מחר. דבר דומה אני עושה עם שיעורי הבית. אמרתי להם שאני יכולה לסייע בשיעורי הבית רק עד השעה שש וחצי, אחר כך אני כבר עייפה מדי. ברור שיש מקרים שהילדים נזכרים בשמונה שיש להם שיעורי בית ומבקשים שאעזור להם. זה דורש ממני לא מעט קור רוח להגיב ברוגע ולהגיד שעכשיו מאוחר ואני עייפה מכדי לעזור.

כשאמרתי משהו לבת שלי בוקר אחד, היא ענתה לי: ״אימא, אני עצבנית״, שזה במילים אחרות ״אימא, כדאי שתזוזי כרגע ולא תפני אליי, כי אני עלולה להגיד דברים שאצטער עליהם״. במקום שהיא תתקוף אותי בגלל שהיא עצבנית, היא חסכה לשתינו עימות אפשרי. התרחקתי ונתתי לה זמן לבד.

דרך הפעולה הזו, כמו דרכי פעולה רבות שאני מלמדת במסגרת שיטת ״הורות אמיצה״, מכוונות להקניית הרגלים לטווח ארוך. ייתכן שלחלקכם הם ייראו נוקשים מדי, אבל זכרו שמדובר על שינוי דפוסי התנהגות, וכמו כל שינוי דפוסים, זה קשה, מתסכל ואפילו מכעיס בהתחלה. הדבר שחשוב לוודא זה האם הילדים הפנימו את הגבולות שלכם והתאימו את עצמם. דוגמה נוספת: אם אחד הילדים רוצה לשכב במיטה שלי בערב, הם ייאלצו להתקלח קודם. זה לא עובד עם בני זוג, אגב.

לסיכום, כמו שאמר לי אבא אחד באחת הקבוצות שהנחיתי: ״תמיד מדברים על הגבולות שצריך לשים לילדים, ועכשיו אני מבין שהגבולות הם למעשה של ההורים״.

Commentaires


bottom of page