top of page

כשהילדים שלכם רבים, זו צורה של תקשורת

קשה לכם עם המריבות בין הילדים שלכם? יכול להיות שהתגובות שלכם דווקא מדליקות אותם יותר. ד"ר יפעת מצנר-חרותי רוצה לשכנע אתכם להפסיק להתערב.


שני אחים רבים

בואו נתחיל בתאום ציפיות לפני הכול: אחים רבו, רבים ויריבו.

כולכם יודעים את זה ולמרות זאת רובכם עדיין מתעצבנים כשהילדים שלכם רבים. קשה לכם עם הצעקות, המכות, הקללות. אתם נטרפים מהקלות שבה כמעט כל אינטראקציה נגמרת בריב, ומהסיבות הכי מטופשות:


"תפסיק לנשום עליי"

"אל תסתכל לכיוון שלי"

"צאי לי מהחדר"

העניין הוא שבלי לשים לב, אופן התגובות שלכם משמר ומחזק את הדינמיקה הזו כי במקום לתת דוגמה אישית של איפוק וסבלנות, אתם בעצמכם מגיבים באימפולסיביות ובכוחנות להתנהגות האימפולסיבית והכוחנית שלהם:

"אם לא תפסיקו עכשיו, אז... [איום כלשהו]"

"תפסיקי להסתכל לכיוון שלו" [בעצבים]

"תעזוב אותה כבר!" [בצעקות]

"אולי תפסיקו? די, כמה אפשר!!!!" [תוך כדי תלישת שערות עצמית]

הבנתם מה קורה פה? אתם נדבקים רגשית והתנהגותית מהילדים שלכם, ובכך שאתם מגיבים באותו אופן שבו הם מתנהגים אתם ממשיכים לשחזר את הדפוס שאותו אתם רוצים לשנות.


ואז נולדו הילדים שלי, והתחילו לריב

אני מודה שבשנים הראשונות גם אני הייתי דרוכה, ממש בכוננות ספיגה, לרגע שבו זה יתחיל שוב. הרגשתי את העצבים עולים בכל פעם שתמר הבכורה צעקה על ברק שצעיר ממנה בשלוש שנים או כשהוא צעק עליה חזרה שתפסיק. כשהצלחתי לצאת רגע מתוך הסיטואציה קרו כמה דברים: דבר ראשון, הרגשתי חמלה להורים שלי. לראשונה בחיי הבנתי אותם. הבנתי את התסכול וחוסר האונים לראות את הילדים שלך רבים, ובעוצמות גבוהות. הבנתי שהם הגיבו מתוך התסכול וחוסר האונים האלה. דבר שני, הבנתי שאין חדש תחת השמש. אחים רבו, רבים ויריבו. סוף פסוק נקודה. דבר שלישי, אם זה המצב, נדרשת השלמה וחשיבה מורכבת יותר על מריבות אחים. חשיבה שיוצאת מהריב הספציפי ומנסה להבין האם יש משהו בדינמיקה בבית שמזין את הריבים. דבר רביעי, גם בבית שבו יש דינמיקה של רוגע ומוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, אחים יריבו. כמו שבני זוג יריבו מידי פעם. זה נורמלי לגמרי ואפילו רצוי: אנחנו רוצים בית שבו יש חיים, שזה אומר ביטוי לכל קשת הרגשות האנושיים. אנחנו לא רוצים בית שבו יש אדישות, התעלמות, ייאוש.


אחיות רבות ואמא מתוסכלת

אחת הדוגמאות הנחמדות ששמעתי ועוזרת להורים להבין את המורכבות שיש ביחסי אחים היא זו: דמייני, או דמיין, שיום אחד נכנס בן הזוג שלך ואומר לך: "שולה, אני כל כך אוהב אותך ולכן הבאתי עוד אישה. יש לי בלב מקום לשתיכן. אני מצפה מכן להסתדר. אגב, היא חדשה וצעירה יותר ולכן אני אתייחס אליה יותר. אבל את הבכורה, את בטח תביני." ככה כנראה מרגישה האחות הבכורה שהייתה רגילה להיות היחידה עבור ההורים שלה, כשמביאים לה אח או אחות. פלא שהיא מקנאה? פלא שהיא מראה את הכעס שלה על הסיטואציה? פלא שהיא מוציאה את התסכול על האח או האחות הקטנים?


עבודה עצמית של איפוק ושחרור שליטה

בשנים הראשונות לאימהות שלי עוד ניסיתי לשלוט בסיטואציה ולהגיד להם להפסיק לריב. כשראיתי שאני ממש לא אפקטיבית והם לא מקשיבים לי, החלטתי לשנות את התגובות שלי, כלומר להפסיק להתערב ביניהם. בהתחלה, כשהם היו רגילים לכך שאני מתערבת, הם חיכו שאתעצבן. אני המשכתי בענייניי, והם בתגובה הסלימו את ההתנהגות שלהם, לבדוק מה קורה עם אימא, אם היא חיה. כשגם זה לא עזר הם היו מגיעים אליי בהאשמות "היא הרביצה לי, הוא לקח לי".

מכיוון שאין לי באמת יכולת לדעת את ההקשר של הריב, ולדעתי גם מדובר בדברים עמוקים יותר (ברק כועס על תמר שהיא נולדה לפניו. בהצלחה עם לפתור את זה), החלטתי לשנות את התגובה שלי. במקום לנסות להבין מי התחיל ולמה, עברתי לתגובה מאופקת ורגועה שמעבירה את האחריות אליהם: "אני סומכת עליכם שתפתרו את העניינים בעצמכם". הם מאד לא אהבו את זה (ולכן ידעתי שעליתי על משהו טוב).


תמר, שהיתה אז בת שבע, התקשתה להסתגל לשינוי והיתה אומרת לי שזה שאני לא מתערבת בריבים ביניהם יכול "להוביל לאסון", כדבריה. שאלתי אותה אם זה שאתערב ואגיד לה להפסיק יגרום לה להפסיק והיא הודתה שלא. אם זה לא יעזור, למה שאמשיך לומר לכם להפסיק, שאלתי אותה. בכך הסתיים הדיון שלנו.

אחרי כמה פעמים הם הפסיקו לבוא אליי, הם באמת פותרים את הבעיות שלהם בעצמם. אגב, להקשיב מהצד למשא ומתן בין ילדים זה דבר מרתק. לומדים המון גם על הטבע האנושי וגם על העולם של הילדים.


שלא תבינו לא נכון, אני כותבת את זה עכשיו אחרי שנים של אימון, כשזה כבר טבעי לי והריבים שלהם לא מפעילים אותי יותר. אבל בימים הראשונים הייתי צריכה להחזיק את עצמי כדי לא להתערב. הייתי מרגישה את פקעת העצבים אצלי בבטן וממש רציתי להגיד משהו או לאיים או איכשהו להפסיק את הצעקות והריב. עם הזמן והתרגול זה נהיה קל יותר, במיוחד כשרואים שזה עובד והם פותרים את ענייניהם בעצמם. חשוב לציין, שכמו בכל שינוי חשוב להיות עקביים. אם אתם אומרים לילדים שאתם לא מתערבים ואז מתערבים בכל זאת, הנזק הוא כפול: גם המשכתם להתערב וגם ביטלתם את המילה שלכם בעיניי הילדים. המסר ששידרתם הוא שאם הם ינסו מספיק ובעקביות, בסוף הם ישברו אתכם. כלומר, במקום שאתם תהיו עקביים באיפוק שלכם, אתם מעודדים אותם להיות עקביים בהתנהגות שאתם ממש לא רוצים לעודד.


זה אולי נראה לכם קשה עד בלתי אפשרי להיות עדים לקללות ומכות של הילדים שלכם ולא להתערב, אז בואו נדייק: כשאתם חושבים שיש סכנת חיים, כמו במצב שמישהו מהם משתמש בעזרים חיצוניים, או כשמדובר באלימות קשה, תפרידו ביניהם. אם הגעתם למצבים של סכנת חיים או אלימות קשה, יש לכם עבודה מורכבת יותר. היא כוללת בדיקה יסודית וכנה לגבי האווירה בבית. בדקו את עצמכם איך אתם מדברים לבני הזוג שלכם ואיך אתם מדברים לילדים שלכם. בנוסף, אם יש בבית שלכם איומים ועונשים זה אומר שיש בבית אווירה של כוח וכוחנות. כשמפעילים על מישהו כוח, הוא ימצא מישהו חלש ממנו לפרוק את התסכול ולהיות כוחני כלפיו. בהחלט יכול להיות שמדובר על האח או האחות הקטנים. שימו לב שלא תמיד מדובר באח או אחות צעירים יותר, אלא במי שאפשר להפעיל עליו כוח.


עוד נקודה חשובה בהקשר הזה, כשצד מסוים נפגע, תנו אמפתיה וותרו על האשמה של הצד הפוגע. יש לנו נטייה לחפש אשמים מיד כשקורה משהו. אפשר לראות את זה אפילו בגילאים הצעירים, כשילד מקבל מכה מהשולחן וההורים אומרים פויה לשולחן. תגובה כזו מלמדת את הילד שכשקורה משהו לא טוב, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לחפש מי אשם בכך. מה שאני מציעה פה זה שבמקום לחפש אשמה ואשמים, תנו אמפתיה למי שקיבל את המכה. בכך אתם מרוויחים רווח כפול: אתם נותנים תשומת לב מרגיעה לילד שנפגע, ובו זמנית אתם משדרים מסר לילד הפוגע שאתם לא נותנים תשומת לב למי שפגע. זוכרים שהילדים רוצים את תשומת הלב שלנו? אל תתנו תשומת לב להתנהגות שאתם לא רוצים לעודד כי תשומת לב להתנהגות רק מעצימה אותה.

הילדים לומדים מאתנו הכול, גם מתן אמפתיה, ולאחרונה כשהילדים שלי משתוללים וברק נפצע, תמר מנחמת אותו. "תראה לי איפה כואב לך? כן, אני רואה, זה באמת אדום." ברור לכם שהיא זו שדחפה או הפילה אותו, כן?


שתי אחיות רבות על בובה

ואז תמר פתחה את הראש

כשתמר היתה בת 9 וברק בן 6 היינו אצל חברים. הילדים שיחקו בסלון ואנחנו המבוגרים היינו במטבח. פתאום שמענו בכי גדול. רצנו לסלון וראינו את תמר בוכה, מחזיקה את הראש. הסתכלתי על המקום שאותו היא החזיקה וראיתי שיורד לה דם. הילדים הסבירו שהם שיחקו וברק דחף אותה והיא נפלה כשהראש שלה נחבל בשפיץ של השולחן.

עם יד על הלב אני אומרת לכם שלרגע לא חשבתי לכעוס באותן דקות על ברק. התמקדתי בלטפל בתמר, להעריך את המצב, לראות האם הדימום מפסיק. ברק בעצמו היה כל כך מבוהל שלכעוס עליו היה לדעתי גורם לו יותר נזק מאשר המכה שקיבלה תמר. לכעוס עליו באותו הרגע היה משפיל אותו במיוחד כי היו עוד אנשים וכמו עבורנו המבוגרים, כך גם עבור ילדים, ביקורת ליד אנשים היא מעליבה ולא קונסטרוקטיבית. עדיף לדבר על זה באינטימיות כשאנחנו רק שנינו לבד.

יותר מזה, אין ולעולם לא יהיה לי מושג מה היה שם. אני הייתי בחדר אחר. ממה שהבנתי מהילדים היה מדובר במשחק. כנראה הם דחפו אחד את השני, אני באמת לא יודעת. הדחיפה הזו הסתיימה לא טוב ואף אחד מהם לא רצה שזה יקרה. ברק לא רצה שתמר תפתח את הראש (ואם הוא כן רצה, אז גם במצב שכזה להאשים אותו ולכעוס עליו לא היה מחזק את הקשר ביניהם). זה פשוט קרה. אגב, הדימום הפסיק די מהר, ולמזלנו לא היה צורך בהתערבות רפואית.


מה שקורה להורים זה שכשהם רואים את השורה התחתונה, כלומר המכה, הדם, הפצע, הם מתמקדים בתקרית הזו ומפספסים את התמונה כולה. אין לכם באמת מושג "מי התחיל", מתי ואיך. היחסים בין הילדים שלכם הם מורכבים והם התחילו עוד לפני שהאח או האחות הצעירים נולדו. בכך שאתם מאשימים, מענישים או כועסים על האח שלדעתכם אשם בתקרית הספציפית אתם מעמיקים את הקרע בין האחים. האח שהאשימו, הענישו או כעסו עליו עובר להתמקד בעצמו ובכמה שהוא מסכן ולא במה שקרה. אם הכוונה של הורים היא ללמד את הילד כדי שהסיטואציה לא תחזור על עצמה, תשכחו מזה. בכך שהענשתם גרמתם לילד לתכנן את הנקמה הבאה. הילד מרגיש שהוא הקורבן בסיטואציה וכועס על ההורים שלו שהם לא יודעים מה באמת קרה וממהרים להניח הנחות.


והוא צודק. אין לכם מושג מה קרה וזה גם באמת לא משנה. באותו הקשר, להכריח מישהו לבקש סליחה זה מיותר ואולי אפילו מזיק, לדעתי. אי אפשר להכריח מישהו לבקש סליחה באותו אופן שאי אפשר להכריח מישהו לומר "אני אוהב אותך". ואל תתבלבלו, גם אם הילד ביקש סליחה כי אמרתם לו, האח השני, "הפגוע", לא קונה את זה כי מה שלא יוצא מהלב לא נכנס ללב. איך אתם יודעים שאתם בדרך הנכונה? כשהאח או האחות מבקשים סליחה מיוזמתם כשהם הבינו שהם פגעו. וזה יקרה כשאתם תתנו אמפתיה לצד הפגוע, תתעלמו מהצד הפוגע באותו רגע, ובאופן כללי: תימנעו מלהתערב בקשר ביניהם.




מה בכל זאת אפשר לעשות?

השאלה המתאימה כאן היא לא רק מה לעשות אלא *מתי* לעשות. כמו בהתקפי זעם, גם במהלך ריבים של הילדים (שזה התקפי זעם מרובי משתתפים), אנחנו לא נצליח להסביר ולמצוא היגיון תוך כדי ההתרחשות. רק מאוחר יותר, בזמן שקט ואינטימי, אפשר לדבר עם האחות או האח. אפשר בנפרד, אפשר ביחד. שיחה כזו רצוי שתיעשה רק על ידי הורה אחד, וחשוב שההורה יגיע לשיחה רגוע, סקרן ופתוח להקשיב. הנה הצעה לתסריט של שיחה כזו:

אימא או אבא: תומר, יש לך זמן, אפשר לדבר איתך?

תומר: מה עשיתי?

אימא או אבא: הכול בסדר, לא עשית כלום.

תומר: או קיי, אפשר עכשיו

אימא או אבא: רציתי לדבר איתך על מה שקורה איתך ועם רועי. בזמן האחרון אתה מתעצבן עליו הרבה

תומר: כן, כי הוא מעצבן

אימא או אבא: הוא מעצבן אותך

תומר: כן, מאד

אימא או אבא: משהו שהוא עושה או אומר?

תומר: כן. הוא מתבכיין ואז אתם נותנים לו מה שהוא רוצה. כזה תינוק

אימא או אבא: וזה מעצבן אותך

תומר: כן, שיפסיק להתבכיין כמו תינוק

אימא או אבא: נראה לי שזה עובד לו, אז אין לו סיבה שיפסיק

תומר: נכון. זו אשמתכם

אימא או אבא: זה מרגיז אותך שהוא מקבל מה שהוא רוצה לדעתך

תומר: כן! כשאני מבקש אתם לא מסכימים ולו אתם מסכימים כי הוא תינוק בכיין

אימא או אבא: זה חשוב מה שאתה אומר. יכול להיות שקשה לנו לשמוע אותו בוכה ואז אנחנו מוותרים לו. ובגלל שזה עובד לו הוא ממשיך.

תומר: נכון. תתמודדו. תפסיקו לתת לו הכול

אימא או אבא: הבכי שלו מפריע לך?

תומר: כן

אימא או אבא: אז אנחנו אותו הדבר. לנו קשה עם הבכי אז אנחנו מוותרים לו. לך קשה עם הבכי אז אתה מתעצבן עליו.

תומר: ....

אימא או אבא: יש לך הצעה, מה נוכל לעשות?

תומר: ניתן לו לבכות

אימא או אבא: ניתן לו לבכות?

תומר: כן

אימא או אבא: ונתמודד כולנו עם הבכי? פחות ניתן לבכי שלו להפעיל אותנו?

תומר: כן!

אימא או אבא: אני מבטיח/ה לנסות. תודה על ההצעה. כנראה כולנו צריכים ללמוד להיות יותר סבלניים אחד לשני. אני בהחלט אנסה.

תומר: גם אני


שיחות אינטימיות כאלה עם הילדים סביב נושא מריבות או כל נושא אחר הן יקרות מפז. כשהשיחה נעשית ברוגע, בלי שיפוטיות ועם נכונות לשמוע הכול, הילד נותן לנו להציץ לתוך העולם שלו.

מה שגילינו בשיחה עם תומר זה שהוא כועס שההורים נותנים לאח שלו מה שהוא רוצה רק כי הוא מתבכיין. זה לא משנה אם זה נכון עובדתית או לא, זו החוויה של תומר. לכן, אין טעם להתחיל לשכנע אותו שהוא טועה ואחיו לא מקבל כל מה שהוא רוצה. הרי לא מדובר על העובדות אלא על הפרשנות של הילד את המציאות. הילד מקנא שאחיו מקבל מההורים דברים שהוא עצמו לא מקבל. יכול בהחלט להיות שההורה לא שם לב אפילו לפעמים שזה קרה ויכול להיות שהילד אימץ פרשנות שלאורה הוא בוחן את האינטראקציות בבית. הוא חי בתחושה שהוא מקופח ולכן הוא "מחפש" מצבים שבהם קיפחו אותו לתחושתו. מה שאנחנו כהורים רוצים להבין זה את האמונה המפעילה של הילד.


שיחות כאלה הן חשובות כי הילד בעצם נותן לנו את חוות דעתו על אופן ההתנהלות שלנו בבית. אם אנחנו באים פתוחים, סקרנים וענווים, נגלה הרבה על דפוסי החינוך שלנו ועל דרך ההתנהלות שלנו כפי שהיא משתקפת מעיניו של הילד שלנו. אם נצליח להתעלות מעל האגו שלנו נוכל לגלות דברים מרתקים. גם אם אנחנו לחלוטין לא מסכימים עם הפרשנות של הילד, חשוב לזכור שזו הפרשנות שלו. סוף פסוק נקודה. גם אם הילד אומר לכם שהוא מרגיש שאתם לא אוהבים אותו או אוהבים את האח השני יותר, אין טעם לשכנע אותו שהוא טועה. קחו את זה, תנשמו את זה, תחשבו על זה, תעכלו. חלק מההורים אומרים לי שאמירות כאלה הן "מניפולציה של הילדים" ועל זה אני עונה שאם הילדים הגיעו למצב שהם צריכים להפעיל מניפולציות כדי לקבל יחס או אהבה, זה אומר דרשני. כל התנהגות של הילדים, של בני האדם באופן כללי, נועדה כדי להשיג משהו. אם לדעתכם הילדים משתמשים במניפולציה, שאלו את עצמכם מה הם מנסים להשיג, ולמה בדרך כזו.



שני אחים הולכים ביחד לבית ספר

לפני שנסכם, בדקו את עצמכם בכנות האם בבית יש אוירה של כוחנות, עונשים, איומים. האם בבית יש אוירה של תחרותיות. האם אתם עושים תחרויות בין האחים, בלי לחשוב על ההשלכות. יש הורים שמשתמשים בשיטת התחרות כדי לתקתק את ההתנהלות: "בואו נראה מי מכם מתלבש ראשון"; "בואו נראה מי מכם נכנס ראשון להתקלח". בדקו את עצמכם האם בבית יש השוואות בין האחים, ובכלל. אמירות כמו: "תראי את החדר של אחיך, איזה מסודר הוא"; "תראה איזה יופי אחותך אוכלת ירקות. למה אתה לא?" כל השוואה, ולו הקטנה או התמימה ביותר, היא כמו חץ כואב בלב של הילד או הילדה. גם ככה רגיש שם.

בדקו את עצמכם אם אתם נותנים יחס מועדף לילד או הילדה שמועדפים עליכם. זה טבעי שיש לכם ילד מועדף, באופן כללי או לפי תקופות, רק תהיו רגישים לכך עד כמה שתוכלו. את המזמוזים, החיבוקים ומילות האהבה שאתם רוצים לתת לו נסו לתת כשאחים האחרים לא בסביבה, או שתנו לכולם.


סיכום קצר

הריבים שלהם הם סוג של תקשורת. במהלך היום הם מתקשרים אחד עם השנייה במגוון דרכים. וויכוח זו אחת הדרכים. אני מעדיפה ויכוחים קולניים על פני אדישות והתעלמות. בכמה מהמשפחות הכי טובות שאני מכירה יש נתק בין האחיות והאחים כי הם פשוט לא ידעו לריב, בין היתר כי ההורים שלהם לא אפשרו להם.

רוב הוויכוחים ביניהם נגמרים די מהר. אלא אם כן התערבתם ואז זמן הריב יהיה ארוך יותר ויכלול גם בכי. גם של הילדים

אין לנו באמת מושג מי התחיל/ה ולמה. לכן, גם אם תהיו השופטים, לא תצליחו להגיע לעומק העניין.

מה שאצלנו מוגדר "אלימות" אצל הילדים מוגדר אחרת. הדרך שלהם להתנסות בעולם היא גם דרך הגוף.


בהמשך לסעיף הקודם, אין צורך להיבהל ולחשוב שאם "נאפשר" את המכות אנחנו מגדלים עבריינים לעתיד. המכות שהם חוטפים אחד מהשנייה גורמות להם לחוות בצורה הכי אמתית שזה כואב, שיש מחיר. כל הדיבורים בעולם לא יצליחו להסביר מה שבעיטה אחת כואבת תצליח.

האתגר האמתי הוא לשנות את ההרגשה שלכם לגבי הריבים שלהם ולעשות מה שעוזר *לכם* להתמודד. אחת הדרכים היא ללכת לחדר אחר או להתעסק בעניינים שלכם

הקשר ביניהם הוא לא העניין שלכם. הוא שלהם.

אפשר ורצוי לדבר על הקשר ביניהם אבל לא בזמן הריב. אפשר לפני השינה, בזמן רגוע. רק איתה או רק אתו או עם שניהם.


הם לא יפסיקו לריב אף פעם, כל החיים שלהם. הציפייה שלכם שהם יפסיקו לריב היא מה שיוצר אצלכם את תחושת התסכול. הדרך שלהם תשתנה (סביר להניח שבגיל 20 היא לא תבעט בו כי לא נתן לה את הטלפון, אבל גם אם כן – בעיה שלהם). שוב, חלק מתקשורת. גם אתם רבים עם בני הזוג שלכם, ומשלימים, ורבים שוב, ומשלימים. חוץ מזה, בינינו, עולם המבוגרים הוא דוגמה רעה מאד ל"תקשורת נטולת אלימות". הטלוויזיה פתוחה בזמן החדשות ליד הילדים? כדאי שתכבו.


יש לילדים יכולת לעבור מרגש קיצוני אחד לרגש קיצוני אחר בשניות. מדהים לראות איך הוא יכול להעליב אותה והיא בחזרה תצעק עליו, ושניה אחר כך כאילו כלום.

הם לא יודו בזה אבל הם אוהבים אחד את השנייה בטרוף. כמו שהם פיזיים בריבים שלהם, הם פיזיים גם באהבה ביניהם: מתחבקים ומתנשקים המון. הם יכולים להיות שעות יחד וזה מעולה, במיוחד בשבת בבוקר כשההורים שלהם ישנים עד מאוחר

יש להם מערכת יחסים מורכבת ועשירה. הם רבים אבל גם משלימים. מרביצים אבל גם מתנשקים. והכי חשוב – הם אחראיים לקשר ביניהם, לא אתם


Comments


bottom of page