אם אתה מרגיש את הפער בין האהבה שיש לך לילדים שלך לבין התקשורת איתם בפועל – אתה לא לבד. תקשורת עם ילדים שונה מתקשורת עם מבוגרים ואף אחד לא לימד אותך איך עושים את זה. חוסר האונים והתסכול מובילים לתגובות כוחניות של איומים ועונשים. אז יש דרך אחרת, והיא ממש פשוטה ונעימה - לשניכם
היי אבא, גם אתה מרגיש את הפער שבין האהבה האדירה שיש לך לילדים שלך לבין היחסים איתם ביום יום? הרי אם יהיה צורך אתה תיתן להם כליה, או כל איבר פנימי אחר. את החיים אתה תיתן בשבילם.
אז איך זה שבפועל, ביום יום, אתה מרגיש בעיקר תסכול, חוסר אונים ואכזבה מהם, מעצמך, מהקשר ביניכם? אתה מוצא את עצמך מאבד סבלנות מאד מהר וכועס, צועק, מאיים או מעניש – או לפעמים הכול ביחד. אתה יודע שזה לא עובד, אתה יודע שזה רק מרחיק ביניכם, ואיכשהו אתה מרגיש שאין לך משהו אחר לעשות כדי שיקשיבו.
הדבר הראשון שחשוב לי שתדע זה שאם זה מה שקורה אצלך – אתה לא לבד. העניין עם הורות זה שכל אחד מאיתנו מתנהל בבית הפרטי שלו וכל אחד חושב שאצלו זה שונה ממה שקורה אצל אחרים.
בגלל שאנחנו שיפוטיים כלפי עצמנו אז הרבה מאיתנו חושבים שאצלנו זה הכי גרוע. זה מה שעובר לך בראש? ״בטח האבא הזה לא צועק כל כך הרבה״; ״רק אני מאבד את זה, אבות אחרים מצליחים לתקשר אחרת עם הילדים שלהם״; ״הילדים שלי מסכנים שיש להם אבא כמוני״.
אני עובדת עם אבות (בין אם אבות שמגיעים לתהליך לבד ובין אם הם מגיעים עם בת הזוג) ושומעת את זה מהרבה מהם.
תראה, פעם אבות התנהגו באופן כוחני וזו היתה הנורמה. כנראה שהיו מעטים שפעלו אחרת אבל רוב האבות נקטו בשיטות של כוחנות כדי להשיג הקשבה וציות מהילדים וזה היה נחשב חינוך טוב. ״חושך שבטו שונא בנו״, לא פחות.
אם לרגע אתה קצת מקנא בחינוך של פעם – דונט. אתה ממש לא רוצה לשלם את המחיר של הכוחנות הזאת. מספיק שתיזכר בחוויות שלך בתור ילד שצעקו עליו, איימו וגם הענישו. כמה מושפל הרגשת, כמה קטן וחסר יכולת. ובעיקר כמה נפגעת. עד עמקי נשמתך נפגעת מאבא שלך, אותו אבא שהערצת, שהדבר שהכי רצית בעולם זה שיאהב אותך, יראה בך את היופי שאתה, את כמה שאתה מנסה. כמה רצית שיבין אותך, את הסיבה שהתנהגת כמו שהתנהגת, שישאל, שיסתקרן, שיראה אותך, שלא ישפוט אותך רק לפי המעשים או רק לפי מה שהוא חושב שנכון.
ובעיקר, כמה הרגשת לבד. הרגשת שאף אחד לא רואה אותך או מבין אותך. אולי על פני השטח זה נראה שצייתת, אבל אתה ואני יודעים כמה שיקרת כדי לא להיתפס וכמה לא שיתפת. הרגשת שאין לך באמת בן ברית ושאתה צריך להסתדר לבד.
בוא נחזור להיום: זה לא מה שאתה רוצה שהילדים שלך ירגישו. אתה רוצה לעשות אחרת, אתה כן רוצה להיות בן הברית שלהם. אתה רוצה שיבטחו בך, שיתייעצו, שלא יפחדו ולא יסתירו.
אז איך מגשרים על הפער הבלתי נסבל הזה שבין האהבה הגדולה לבין התקשורת היומיומית שכוללת את הדברים הקטנים שמובילים לריבים גדולים? אם אתה שואל את זה, אתה בדרך הנכונה.
אתה שייך לדור המידבר של ההורים
הדור של ההורים של היום הוא דור מידבר במובן הזה שהם לא רוצים להשתמש בשיטות של הדורות הקודמים אבל אף אחד לא לימד אותם שיטות אחרות. במילים אחרות: אתה יודע איך אתה לא רוצה להתנהג, אבל אתה לא יודע איך כן.
אבא אחד אמר לי: ״אני לא רוצה לצעוק או לאיים אבל אני באמת לא יודע איך לגרום לילד שלי להקשיב לי וללכת כבר להתקלח. צעקה אחת שלי והוא שם לב שאני קיים.״
זה באמת מבלבל. על פניו, צעקה או איום בעונש גורמים לילדים ״לזוז״.
אבל אל תתלהב כי גם אם זה יעבוד לך מידי פעם, זה רק עד גיל מסוים.
אבא אחד הגיע אליי לפגישה. שאלתי אותו אם יש איומים או עונשים בבית והוא ענה שכן. אמרתי לו שאם ככה, למה הוא הגיע אליי, הרי יש לו את הדרך שלו. הוא ענה לי שזה הפסיק לעבוד לו:
״כשהבן שלי היה קטן, נגיד בן 4, והיה עושה משהו לא בסדר, הייתי לוקח לו את הצעצוע שהוא הכי אוהב כדי שילמד לקח. עכשיו הוא בן 8 ולפני שבוע כשהוא התנהג לא יפה, אמרתי לו שאין לו אייפד שבוע. הוא הסתכל עליי ואמר לי ׳קח גם לשבועיים, לא אכפת לי.׳ ואז הבנתי שאני בבעיה...״
או שאולי זו הזמנה לבנות יחסים שלא מבוססים על כוחנות, אמרתי לו.
אז מאיפה להתחיל?
אחרי שהבנת מה אתה לא רוצה, אפשר להתחיל לדבר על מה כן. אני מבינה את הפחד שלך, הפחד לאבד שליטה, הפחד שבכלל לא יספרו אותך. תן לי לגלות לך שמעבר לפחד הזה יש משהו מדהים. יש ילדים טובים בלב שרק מחכים שאבא שלהם יהיה אמיץ מספיק וישים את השריון בצד. מעבר לפחד יש יחסים שמבוססים על אמון, הקשבה, כבוד הדדי. יחסים כמו שרק חלמת עליהם. וזה מתחיל ממך. אל תחכה שזה יבוא מהילדים כי זה לא התפקיד שלהם. אתה המבוגר האחראי, קח אחריות.
מה זה אומר בפועל?
דבר ראשון, פיתוח מודעות עצמית לטריגרים שלך. הסתכלות כנה פנימה כדי להבין למה אתה מתנהג כמו שאתה מתנהג כדי לבחור אחרת.
דבר שני, רכישת ידע וכלים בכל מה שנוגע לתקשורת עם ילדים. כמו ששמת לב, ילדים פועלים בעיקר מהרגש ופחות מההיגיון. ילדים מגיבים באימפולסיביות ודרמטיות לעיתים קרובות. ילדים לא מצליחים לדחות סיפוקים והם רוצים הכול כאן ועכשיו ומיד.
כשמבינים שזה פיזיולוגי, שהמוח של ילדים נמצא בהתפתחות וכל ההתנהגויות האלה שלהם הן נורמליות, פחות כועסים. ואחרי שתבין ותלמד איך להגיב באופן שמרגיע את הדרמה ולא מחמיר את המצב, הכול ישתנה.
הצעד הראשון – מענה רגשי
זה מאד פשוט כשמבינים את זה: כשהחלק הרגשי במוח משתלט, החלק ההגיוני במוח חסום. זה נכון לגבי מבוגרים וזה נכון לגבי ילדים.
אם פעם ניסית להציע הצעות לילד בוכה ובמקום שזה יעזור, הבכי רק התגבר – אתה יודע שזה חסר סיכוי. כשהילד נמצא בהצפה רגשית, הוא צריך מענה רגשי, לא מענה הגיוני. הבעיה היא שאף אחד לא מלמד איך נותנים מענה רגשי. יותר מזה, הדורות הקודמים התייחסו לרגשות כאל חולשה. ילד בוכה נחשב כילד רכרוכי שצריך לחשל אותו. איך? על ידי זה שנגרום לו להפסיק לבכות בכל מחיר. ככה הוא יידע להתמודד ״כמו גבר.״ דורות של הורים חסמו את הרגשות של הילדים שלהם כי להם, להורים, היה קשה להתמודד. הם הרגישו חוסר אונים מול האמוציות, מה שהוביל אותם להתעצבן ולכעוס על הילד הבוכה.
אתה מבין את האבסורד? בגלל שהיה קשה להורים להכיל את הרגש של הילד, הם השתמשו בכוח שלהם כדי לגרום לו להפסיק.
פעם זה היה במשפטים כמו:
״מזה אתה בוכה? תכף אני באמת אתן לך סיבה לבכות...״
״מה אתה בוכה? אתה גבר!!״ (הילד בן 3)
״מה אתה בוכה כמו ילדה?״
והיום זה נשמע יותר ככה:
״אתה מוכן להירגע? אם לא תפסיק עכשיו, אני [איום כלשהו].״
״אם אתה לא מפסיק עכשיו אני מכניס אותך לחדר שלך עד שתירגע.״
תן לי לגלות לך סוד: הדרך לעזור לילד להתמודד ולפתח חוסן נפשי לא עוברת דרך חסימת הרגשות שלו. כשחוסמים למישהו את הרגש, הרגש לא הולך. הרגש נתקע ואז הוא גדל וחייב להתפרק איכשהו. כנראה על האחות הקטנה או על ילד בגן, או עליך. הדרך לעזור לילד להתמודד ולפתח חוסן נפשי עוברת דרך מתן האפשרות להרגיש ולהיות עם הילד, לא נגדו. נסה פעם להציע חיבוק לילד בוכה ותראה מה זה עושה לילד, לך ולקשר ביניכם. תראה איך אפשר לעזור לילד בלי מילים אלא רק בנוכחות או בחיבוק וכמה מהר הרגש עובר כשמאפשרים אותו.
זה פשוט אבל זה לא קל בהתחלה. המוח שלך יתנגד והאוטומט שלך ירצה להפסיק את הבכי של הילד ומיד. תתאמן על דחיית סיפוקים, על שתיקה. זו גם אחלה דוגמה אישית לילד שלך.
זה לא ״גברי״ או ״נשי״ אלא אנושי
בין אם תרצה או לא, כולנו נולדים עם רגשות. ההתכחשות או ההתנגדות לרגשות רק יחמירו אותם. בנים ובנות מרגישים באותה מידה. ההבדל הוא שמגיל מסוים בנים מקבלים את המסר החברתי שיש רגשות מסוימים שאסור להם להביע כי כדי להיות מקובל חברתית כדאי שהם ידחיקו את הרגשות האלה. אם זה המסר שגם אתה קיבלת בתור ילד, אתה בטח יודע שזה מסר בעייתי שלא נתן לך כלים להתמודד. יותר מזה, כל הרגשות הכלואים האלה מתפרקים באופן לא בריא ביום יום שלך: על הנהגים בכביש, על הילדים שלך, על עצמך.
ואם הצלחת איכשהו להדחיק לא רע עד היום, הילדים שלך כבר לא יאפשרו לך... ילדים הם מאד אמוציונליים כי החלק ההגיוני במוח שלהם עדיין לא התפתח, זוכר? התגובות האמוציונליות שלהם הן טריגר רציני עבורך כי הן חושפות בפניך עד כמה אתה חסר אונים מול רגשות. אלא אם החלטת לקחת אחריות ולמדת להבין את עצמך ואת הילדים שלך. רק ככה תצליח לתקן את הנזק שעשו לך הדורות הקודמים ולעצור את ההעברה הבין דורית של ההדחקה. בזכותך, הילדים שלך יידעו להתמודד עם מה שהם מרגישים באופן בריא. את השינוי תראה מיד, גם ביחסים שלכם.
ד״ר יפעת מצנר חרותי היא מדריכת אבות. מוזמנים לקרוא על התוכנית שלה ״אבא קשוב״
Comments