top of page

שלטון הפחד

ההורים של פעם נקטו בשיטות של הפחדה כדי להשיג ציות מהילדים. הם האמינו שזו הדרך לגדל ילדים מחונכים וצייתנים. לדעתה של ד״ר יפעת מצנר חרותי, ההורים של העתיד ישתמשו בכוח המובנה שלהם לא כדי לאיים ולהעניש אלא כדי להיטיב ולהנהיג. את התקווה לכך היא שואבת משינויים חברתיים מרחיקי לכת שקרו בעשורים האחרונים.



אמא כועסת על הבת שלה


ההורים של פעם נקטו בשיטות של הפחדה כדי להשיג ציות מהילדים. הם האמינו שזו הדרך לגדל ילדים מחונכים וצייתנים. לדעתה של ד״ר יפעת מצנר חרותי, ההורים של העתיד ישתמשו בכוח המובנה שלהם לא כדי לאיים ולהעניש אלא כדי להיטיב ולהנהיג. את התקווה לכך היא שואבת משינויים חברתיים מרחיקי לכת שקרו בעשורים האחרונים.


כשהייתי בכיתה ב׳ חזרתי יום אחד מבית הספר עם חברתי הטובה. היה חורף, גשום, רטוב ובוצי. כשהתקרבנו לבניין שלנו, ראינו את אימו של אחד הילדים מהכיתה שלנו תופסת אותו באוזן וצועקת עליו שהוא מלא בוץ ולא ייכנס ככה הביתה. כשהיא ראתה אותנו היא סובבה לו את האוזן ושאלה אותו למה הוא לא יכול להיות נקי כמוני וכמו חברתי. עברו יותר משלושים שנים מאז והזיכרון הזה כל כך חד אצלי, וגם אצל חברתי.

הורים רבים אוהבים להתרפק כיום על גלי הנוסטלגיה סביב סוגיית הכבוד למבוגרים. הורים אומרים לי: ״אני לא העזתי לדבר ככה להורים שלי. מבט אחד של אבא שלי היה מספיק והייתי הולכת מיד לחדר לעשות את כל מה שהוא אמר״. זה אולי נכון, אבל הסיבה לכך אינה מעוררת אצלי געגועים לפעם.


כשהסבתא באה לביקור והציעה להשתמש בחגורה

הסיבה שחלק מהילדים עשו מה שהמבוגרים אמרו להם נבעה מפחד. בעבר הורים לא רק איימו, אלא גם ביצעו. הילדים של פעם ידעו שתהיינה השלכות קשות לכל דבר שיעשו שלא יעלה בקנה אחד עם הדרישה או הציפייה של ההורים והמורים.


חלק מהילדים ציית כדי להימנע מהעונשים, כלומר מהכאב; חלק אחר מהילדים מרד. איפה אתם הייתם על הציר הזה? האם סרתם למרותם של הוריכם או שמרדתם בהם? האם שילבתם בין השיטות, כלומר פעלתם בניגוד להוראות שלהם אבל לא באופן מופגן אלא באמצעות שקרים וסיפורי כיסוי כדי להסתיר מהם דברים שאם הם היו יודעים זה היה עולה לכם ביוקר?


שמעתי מהורים רבים בקבוצות שהנחיתי סיפורים על המכות שקיבלו מהוריהם. הסיבות היו יכולות להיות סביב לימודים, התחצפות, איחור, גילוי של שקר, סוגי החברים שהיו להם ועוד. לפעמים לא הייתה סיבה למכות פרט לצורך של ההורה לפרוק את העצבים והתסכולים שלו על הילדים ו/או בת הזוג. לא רק הורים אלא גם מורים פעלו בשיטות של הפעלת כוח. למשל חלק מהמורים הרביץ בעבר בסרגל על האצבעות כשהתלמיד טעה או לא הקשיב, שלא לדבר על עונשים אחרים שנתנו בגיבוי מלא של ההורים.


באחת הקבוצות להורים ישראלים שהנחיתי בקליפורניה, סיפר אחד האבות שהוריו, שהגיעו לביקור מישראל, היו מופתעים מאוד מההתנהלות בבית. אימא שלו (להלן הסבתא) הייתה בהלם למראה ההתנהגות של הילדים והיא נזפה בו שאין לילדים שלו כבוד וגבולות, והציעה לו להשתמש בחגורה. כשאני וחברי הקבוצה צחקקנו, הוא נשאר רציני לגמרי ואמר שהיא התכוונה לכך ברצינות מכיוון שכך היא גידלה אותו ואת אחיו. כולנו מחקנו מיד את החיוך מהפנים.


אבא מתוסכל מהילדים שלו


יכול להיות שהטור הזה קשה לקריאה לחלקכם. אני מצטערת על כך. חשוב לי להגיד שהעיסוק בכך לא נועד להאשים את ההורים או המורים של פעם. זה מה שהיה נכון לדורם. הם באמת ובתמים האמינו שהם עושים זאת מתוך אהבה לילדים שלהם. דורי דורות של הורים גדלו על המשפט ״חושך שבטו שונא בנו״ שהמשמעות שלו מאד ברורה: מי שלא מרביץ לילד שלו (שבט = מקל) כנראה לא אוהב אותו. במילים אחרות: אהבה לילדים משמעה הפעלת כוח כדי לאלף את הסוררים. הם האמינו שזו הדרך הנכונה ללמד ילדים, אחרת יהיה כאוס מוחלט, הילדים יפרקו כל עול, ממש תוהו ובהו וחושך על פני תהום. כשהורים היכו בחגורה, בכפכף או באמצעות הידיים, הם האמינו שהם עושים זאת מתוך אהבה ודאגה לילדים שלהם. הם פירשו אינטימיות, הקשבה, סובלנות ורוך כביטויים של חולשה, מורך לב, רכרוכיות. בטח לא מה שיכין את הילדים לחיים הקשים שם בחוץ.


הישרדות של ממש, ולא תוכנית ריאליטי

ההורים של פעם חיו בתקופה אחרת, בתקופה שבה הם היו עסוקים בעיקר בהישרדות. היה צריך לשרוד את המלחמה הבאה, לשרוד את הרעב, הקור או החום. טרם המצאת אמצעי המניעה הם ילדו ילדים רבים, שרק חלקם שרד. טרם המצאת האנטיביוטיקה הם איבדו ילדים, בני זוג, הורים, ולפעמים בגיל צעיר מאד. ההורים של פעם היו מצולקים מהחיים ונקטו בשיטות נוקשות כדי להכין את הילדים שלהם לעולם האכזר שבחוץ. נכון שחלק מהם פשוט פרקו את התסכולים שלהם (והיו להם לא מעט כאלה) על מי שהיו חלשים מהם, ילדים ונשים. אבל הרבה מהם באמת האמינו שחינוך נעשה באמצעות הפחדה וכוח.

"באחת הקבוצות להורים ישראלים שהנחיתי בקליפורניה, סיפר אחד האבות שהוריו, שהגיעו לביקור מישראל, היו מופתעים מאוד מההתנהלות בבית. אימא שלו (להלן הסבתא) הייתה בהלם למראה ההתנהגות של הילדים והיא נזפה בו שאין לילדים שלו כבוד וגבולות, והציעה לו להשתמש בחגורה. כשאני וחברי הקבוצה צחקקנו, הוא נשאר רציני לגמרי ואמר שהיא התכוונה לכך ברצינות מכיוון שכך היא גידלה אותו ואת אחיו. כולנו מחקנו מיד את החיוך מהפנים"

מי שחי בתחושת הישרדות אינו פנוי להגשמה ולמימוש עצמי. מי שחי בתחושת הישרדות פועל מתוך אינסטינקטים, כמו חיה שמגינה על הגורים שלה מפני סכנות. ההורים של פעם חוו אובדן כה רב עד שחלקם הפכו להיות קהים רגשית. רגשות? מה זה? למה זה רלוונטי? צריך לעבוד, לעשות ולהספיק. צריך לתקן, לייצר ולתפעל. ההורים של פעם – ובמובן מסוים גם אנחנו כי בכל זאת מדובר בתפיסות שינקנו מגיל צעיר – התנהגו כמו human doings" " ולא כמו "human beings". חשוב לזכור את זה לגבי הדורות הקודמים. הם חיו בתקופה אחרת, גידלו את עצמם ואת ילדיהם בסביבה שונה, והם פחדו ודאגו. היו להם סיבות טובות לכך.


ההורים של העתיד

ההורים של העתיד לא ישתמשו בשיטות של כוח כי הם יהיו מנהיגים: הם יהיו פתוחים להקשיב וללמוד, לראות את נקודת המבט של הילדים, להבין ממה הילדים פוחדים ומה הצורך והרגש שמצויים בבסיס ההתנהגות. הם ישתמשו בכוח המובנה שלהם כדי להיטיב, לחמול ולטפח. ההורים של העתיד יבינו שילדים לא נולדים צייתנים ושגם להם יש צורך להרגיש תחושת שליטה ומסוגלות. ההורים של העתיד לא ישתמשו במניפולציות רגשיות כדי לגרום לילדים לציית. הם גם לא יחשבו שתפקידם של הילדים הוא לגרום להם ״נחת״. ובעיקר – ההורים של העתיד יבינו שהורות היא הזדמנות עבורם לגדול. שכל אתגר שיש להם עם הילדים זו בעצם מראה עבורם להתפתח, להבין את הרגש בבסיס ההתנהגות, לחזק את היחסים.


זה החזון שלי. מתי זה יקרה? אני לא יודעת, אבל זה יקרה. כדי להיטען באופטימיות ותקווה, אני מקבלת השראה משינויים חברתיים מדהימים שפעם נראו בגדר חלום (או חלום בלהות, תלוי בנקודת המבט):

אם אתם בני ארבעים ומעלה אתם בטח זוכרים שעישון סיגריות היה מקובל בכל מקום. מסעדות, תחבורה ציבורית, מטוסים, מקומות עבודה, בתי חולים. המנתח היה יוצא מניתוח, מדליק סיגריה, והולך לעדכן את המשפחה על מצב החולה. המרצה באוניברסיטה עישן בחופשיות במהלך השיעור, במטוס הוקצה מקום למעשנים (שזה בכלל אבסורד כשמדובר בקופסה נטולת אוויר ממילא). סיטואציות כאלה אפשר לראות היום רק בסרטים ישנים.


בעבר הלא רחוק, ניצול מיני במסגרת יחסי מרות היה נפוץ מאד, ובמקומות עבודה רבים זו הייתה דרך התנהלות מקובלת בקרב בעלי הסמכות. סדרת הטלוויזיה ״מד מן״ מדגימה היטב את המצב ששרר. חלק מ״ההטבות הלא פורמליות״ שקיבל בעל הסמכות כללו גם את הזכות להעיר הערות סקסיסטיות לעובדות במקרה הקל, ולכפות עליהן יחסי מין במקרה הגרוע. למנהל היה מותר הכול כי מי תעז לצאת נגדו? עד 1998 המונח ״הטרדה מינית״ לא היה קיים בישראל, לא מבחינה חוקית ולא מבחינה חברתית. מעניין לקרוא את פרוטוקול הכנסת לקראת חקיקת החוק ואת התנגדות חברי הכנסת לאיסור על הטרדות מיניות מילוליות. ״זו פגיעה בחופש הביטוי״ הם אמרו. גם היום לצערנו יש הטרדות מיניות ומקרי אונס. עם זאת היום המודעות וההבנה לגבי מה מותר ומה אסור ברורות יותר.

משפחה שמטיילת עם רכב עוצרת בשדה
בעתיד יבינו שהדרך להשיג שיתוף פעולה היא לא באמצעות איומים וסנקציות אלא דוגמה אישית.

ולגבי ילדים, הם נחשבו בעבר לרכוש של הוריהם, כלומר הם היו משוללי זכויות לחלוטין. אנשים ילדו ילדים כדי להשתמש בהם ככוח עבודה. ישנם מקומות בעולם שזה עדיין המצב. השינוי שחל בעולם המודרני בעשרות השנים האחרונות במעמד הילד הוא לא פחות ממהפכה. ישראל למשל אשררה את האמנה לזכויות הילד בשנת 1991, ובשנת 2000 נחקק חוק זכויות התלמיד.

הציניקנים ביניכם אולי יגידו שהמצב היום מוגזם, שיש לילדים עודף זכויות שגורם לניצול שלילי. מי שאומרים את זה הם בדרך כלל אלו שנהנים להתרפק על העבר ומתגעגעים לתחושת ה״כבוד״.

ההורים של העתיד, לעומת זאת, יבינו שהדרך להשיג שיתוף פעולה היא לא באמצעות איומים וסנקציות אלא באמצעות דוגמה אישית, לקיחת אחריות וחיזוק היחסים הבינאישיים. זה אולי לוקח יותר זמן ודורש עבודה עצמית של ההורה אבל ככה זה, אתם יודעים, בשביל כבוד צריך לעבוד.


תגובות


bottom of page