top of page

שלושה צעדים פשוטים שיפתרו את בעיית ההתארגנות בבוקר

אם איומים, צעקות ולחץ לא מביאים לזה שהילדים ישתפרו בהתארגנות הבוקר וייקחו אחריות, אז למה אתם ממשיכים להתנהג ככה? אם תפסיקו להתאמץ ותחליפו תפקידים עם הילדים שלכם תתפלאו מה יקרה.


אמא שולחת את הילדה שלה לבית ספר

המשימה: התארגנות בוקר בזמן לגן ולבית ספר.

האמצעים: צעקות, איומים, עצבים, ובגדול - כל האמצעים כשרים.

האויב: הזמן.

למה זה קשה?

סיבה רשמית: הילדים.

סיבה בלתי רשמית: דרך הפעולה של ההורים.

מה יעזור? אלוהים יעזור, ועד שזה יקרה, צריך לשנות אסטרטגיה.


אם יש משהו שמשותף להרבה הורים זה קשיי ההתארגנות בבוקר. בואו נתחיל מזה שקשה לרובנו לקום בבוקר. טוב, חוץ מהמוזרים האלה שמזנקים מהמיטה בכיף ויש להם מצב רוח מעולה. זה לא המצב אצלנו.

רוב המבוגרים והילדים מעדיפים עוד כמה דקות במיטה החמה. אחרי שהשלמנו עם מר גורלנו והבנו שצריך לקום, קורה להרבה מאיתנו דבר די מדהים: ממצב מנומנם וחולמני, אנחנו עוברים למצב דרוך כמו לפני מבצע צבאי מורכב בתנאי לחץ. מטמורפוזה שמתרחשת תוך שניות.

ככה זה היה אצלנו, ברגע שעברתי ממצב שינה למצב ערות גם הפכתי בו זמנית לרס״רית משמעת. יריתי פקודות והוראות בלי הרף לשני הילדים שלי: ״צחצחי שיניים, שטוף פנים, קחי את האוכל, תחליפי את החולצה, תאספי שיער, תנעל נעליים, צחצח שיניים״. הפקודות חזרו על עצמן והטונים הלכו ועלו.


אבל - ככל שזירזתי ותזכרתי, ככה הילדים היו יותר איטיים ומפוזרים. מה שכמובן גרם לי להעלות עוד יותר את הטונים ואת הלחץ ולבקש מבן הזוג שלי שיעזור לי לזרז אותם. ואז היינו שני מבוגרים על שני ילדים. לא כוחות.

לא פעם זה נגמר בבכי (גם של הילדים). ככה זה היה כל בוקר. עד שהם היו יוצאים מהבית הייתי כבר מותשת ורציתי לחזור למיטה. בנוסף להכל גם הרגשתי אשמה על האופן שבו התנהל הבוקר כי לא רציתי שיתחילו את היום שלהם באופן הזה. ידעתי שזה לא טוב, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה אחרת.





אי שפיות (זמנית?)

אלברט איינשטיין היה זה שאמר שההגדרה לאי שפיות היא ״לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות״. אם ככה, יש משהו לא שפוי בדרך ההתנהלות של הרבה מאיתנו שמשתמשים באותה אסטרטגיה כושלת שוב ושוב.

שהרי, אם איומים, צעקות ולחץ לא מביאים לזה שהילדים ישתפרו בהתארגנות הבוקר וייקחו אחריות, אז למה אנחנו ממשיכים להתנהג ככה?

יותר מזה, כשהתחלתי להתבונן בהתנהגות שלי ובתגובה שלהם, גיליתי שככל שאני יותר מלחיצה אותם, כך הם הופכים יותר פאסיביים. במילים אחרות, ככל שלי היה יותר אכפת מזה שהם יגיעו בזמן לבית הספר, זה היה נראה לי שהם ממש אדישים לזה.

זה מה שקורה עם אחריות: ככל שמישהו או מישהי לוקחים יותר, ככה האחרים לוקחים פחות. מי פה לא אמרה לפחות פעם אחת (ביום?): "נמאס לי לנקות אחריכם, רק לי אכפת פה מאיך שהבית הזה נראה!" זה בדיוק ככה, בגלל שכל כך אכפת לך ואת (או אתה) מנקים ומסדרים לכולם, ככה האחרים מפתחים אדישות ופאסיביות. הרי הדברים נעשים עבורם אז למה להם לעשות משהו?

ההבנה הזו חלחלה לאט, המודעות התחילה. אנחנו יוצרים בעצמנו, בהתנהגות שלנו, את הדפוסים שאנחנו לא אוהבים.


מסרים סותרים

אם תסכימו להסתכל על עצמכם מהצד בכל מיני מצבים תגלו שיש פער בין מה שאתם אומרים לילדים לבין אופן ההתנהגות שלכם. הילדים לא מבינים את הפער הזה והם מגיבים רק להתנהגות שלנו.

בואו נחזור לבוקר: המטרה שלנו היא שיתארגנו לבד, לא? אנחנו גם אומרים להם "זו אחריות שלכם" ו"אתם תאחרו". העניין הוא שהאופן שבו אנחנו מתנהגים משדר משהו אחר לגמרי. אופן ההתנהגות הלחוץ והמלחיץ משדר לילד מסר לפיו זו אחריות של ההורים. שאחרת, חושב הילד, למה הם לוקחים כל כך קשה את זה שאולי אני אאחר?

אם אתם גם מלווים אותם ברגל או מסיעים אותם, שימו לב שאתם רצים או נוסעים מהר ובעצבנות כדי להגיע בזמן. כל ההתנהגות הזו מראה לילדים שאתם לוקחים קשה את ההגעה שלהם בזמן. ואם זה המצב, תשכחו מזה שהילדים שלכם ייקחו אחריות במקומכם.



אישה מערבבת קפה
שתיתי קפה. הילדים היו בהלם

מוכנים להשתתף בניסוי?

אחרי שהבנתי שאני יוצרת את הדפוס שאני לא אוהבת ושאני גם סותרת את עצמי במסרים שלי, החלטתי לשנות אסטרטגיה. אם האסטרטגיה החדשה לא תעבוד, חשבתי לעצמי, אני תמיד יכולה לחזור לצעוק, לתת פקודות ולאיים.

הניסוי התבצע ככה:

1. מעירים את הילדים בבוקר (בשלב הבא הם יעשו גם את זה בעצמם עם שעון מעורר. נכון לעכשיו, ניקח את זה בהדרגתיות).

2. אני הולכת להכין להם אוכל ומכינה לי קפה. בן הזוג שלי מתארגן ועסוק בענייניו. דממה בבית.

3. בימים הראשונים הייתי נוקבת בשעה, בטון ענייני לגמרי, כמו שעון הדובר(ת): "עכשיו 7:45, עכשיו 7:50, עכשיו 7:55". (בשלב המתקדם יותר הם יתחילו לבדוק בעצמם את השעה).


הילדים היו קצת בשוק מהשקט. הם חיכו להוראות. במקום זה הם ראו את אימא יושבת ושותה קפה.

ביום הראשון זה עבד, כנראה מהשוק וההלם.

ביום השני שניהם איחרו, הוא לגן והיא לבית הספר. לא אמרתי מילה. עניינית לגמרי.

ביום השלישי היה קצת לחץ בבית, אבל לא שלי. שלהם! פתאום זה נהיה להם חשוב להגיע בזמן. וככה זה עד היום.

חשוב לציין שהדרך הזו יכלה להצליח בזכות זה שזמן העבודה שלי גמיש ואני לא בלחץ לצאת בבוקר. זה יותר מורכב במצב ששני ההורים בלחץ לצאת לעבודה שלהם כי אז זו באמת אחריות שלהם לא לאחר לעבודה שלהם. אגב, להורים שבאו אליי לייעוץ בהקשר הזה הצעתי שאחד מהם יודיע בעבודה שבימים הקרובים הם ב"תהליך גמילה" מהלחץ בבוקר שישתלם בטווח הארוך. מקום העבודה שלהם קיבל את זה.

נקודה נוספת, ברור לגמרי שההתנהלות עם ילדה בת שלוש שונה לגמרי מההתנהלות עם ילדה בת 8. האסטרטגיה הזו אפקטיבית בעיקר עם ילדות וילדים החל מגיל בית ספר (אצלנו זה עבד החל מגן חובה).


חיים שכאלה

בין כל הכוונות הטובות והנסיונות שלנו לחנך, ללמד, ׳להכין אותם לחיים׳, יש כמה דברים בסיסיים ששכחנו.

דבר ראשון, החיים כבר התחילו. הילדים כבר נולדו, כל דבר שקורה להם הוא חלק ממסע החיים שלהם.

דבר שני, החיים האלה, מהסעיף הקודם, הם המורה הכי טוב לפעמים. אני מכירה הורים שדיברו את עצמם לדעת, הכינו לילדים טבלאות של לוח זמנים לבוקר, קנו לילדים שעוני קוקיה, שעוני חול ושעוני עצר. כלום לא עזר. עד שהילדים איחרו ונשאו בתוצאות.

דבר שלישי, מוטיבציה חיצונית לא עובדת בטווח הארוך. דמיינו שמישהו הכין לכם טבלאות של תזונה בריאה וספורט ותלה לכם בחדר. הוא גם מצווה עליכם לעמוד בהן, לפעמים מאיים ולפעמים מסביר שזה בעצם לטובתכם. אם אין לכם מוטיבציה פנימית, סביר להניח שתוך כמה ימים גם תשנאו אותו וגם לא תעשו כלום ממה שכתוב בטבלאות היפות.

תפסיקו להתאמץ, תחליפו תפקידים עם הילדים שלכם, תנו להם לפתח אכפתיות ואחריות לגבי החיים שלהם.


ואם אתם רוצים להגיד לי (כמו שכבר שמעתי לא מעט): "זה לא יעזור, לא אכפת להם לאחר", אז יש לי תשובה אליכם: ניסיתם? באמת ניסיתם? כלומר, אפשרתם להם לאחר בלי שהתחרפנתם? כי אם התחרפנתם אז (שוב) לקחתם להם את האחריות.

ודבר אחרון, כדי לעשות את השינוי בגישה צריך לעשות גם שינוי בחשיבה ובתפיסה שלנו. זה לא אומר עליכם כלום אם הילדים שלכם מאחרים, הם לא שלוחה שלכם. אם כבר, זה אומר שיש לכם הרבה אומץ לוותר על השליטה ולשחרר.

לילדים שלנו יש יכולת לקחת אחריות ולארגן את עצמם, אם רק ניתן להם ולא נפריע בדרך. וכשהחיים יפעלו את פעולתם, אל תגידו כלום, רק חבקו אותם.


Comentarios


bottom of page