top of page

אתם נוקמים בילדים, והילדים נוקמים בכם חזרה

כשהאגו נמצא במרכז היחסים שלכם עם הילדים – הם פוגעים בכם ואתם מנסים להחזיר להם. אלא שהעונשים שאתם נותנים הם לא חינוך. כל מה שהם לומדים הוא לפחד מכם במקרה הטוב, ולשנוא אתכם במקרה הרע.


אבא כועס על הילד שלו


לפי התפיסה שלי, ילדים לא חייבים כלום להורים שלהם. הילדים שלי לא חייבים לי כלום. הם לא חייבים לעשות מה שאני אומרת עכשיו או בעתיד, הם לא חייבים לטפל בי או לסעוד אותי בזקנתי. לעומת זאת, אני תמיד חייבת להם. למה? כי הם לא בחרו להיוולד אלא אני בחרתי ללדת אותם. ומהרגע שהחלטתי ללדת ילדים זו האחריות שלי. תמיד.

אבל, וזה אבל גדול - אם אשקיע ביחסים בינינו, אקבל את הילדים שלי כמו שהם ואתייחס אליהם כבני אדם עם רצונות ושאיפות משל עצמם בכל גיל, תהיה בינינו מערכת יחסים בריאה וטובה. ואז באמת אהיה מקור של השפעה עבורם. כלומר, הילדים שלי יקשיבו לי וירצו את עצתי לא כי הם חייבים לי משהו אלא כי הם רוצים. כי אהיה כזו אדם ואימא שהם מעריכים. בדומה לקשר שיש בין בני זוג, בין חברות ובין חברים: אין שם חובה או כורח אלא רצון שנובע מאהבה, מהערכה, מהדדיות.


איך מגיעים לכאלו יחסים? פה זה מתחיל להיות מעניין. הדרך שעברתי, ואני עדיין עוברת, ביחסים של עם הילדים שלי מחדדת לי כל הזמן שהילדים שלי פה ללמד אותי על עצמי ועל החיים לא פחות משאני מלמדת אותם על עצמם ועל החיים. יש פה הדדיות. גם כשהיו תינוקות, למדתי מהם. גם היום, כשהם בת תשע ובן שש, אני לומדת. אני מגיעה לקשר איתם מתוך מקום צנוע, מתוך מקום פתוח. ובמקום הזה נמצא הבסיס לקשר בינינו. קשר שמבוסס על כנות, על הקשבה, ללא פחד, ללא כוח. אני עובדת על זה שגם האגו שלי יזוז הצידה כי הוא לא רלוונטי פה במערכת היחסים שלי עם הילדים שלי.



במערכת היחסים בינינו הילדים שלי לא מפחדים להגיד לי ה כ ל – כולל להעליב אותי. וכשזה קורה, אני לא נעלבת. אני גם לא מגיבה מיד. אני צריכה זמן להסתכל פנימה ולבדוק עם עצמי מה הביא אותם להתנהג ככה. אני יודעת שהיחס שלהם הוא תגובה ליחס שלי שהיה מעליב או פוגע קודם. יכול להיות שלא שמתי לב אפילו שפגעתי בהם אבל ברור לי שזה קרה.


איך אני יודעת את זה? שתי סיבות: דבר ראשון, אני היא המורה מספר אחת שלהם לחיים. הם לומדים מההתנהגות שלי ומהדברים שאני אומרת. לכן, אם הדוגמה האישית שלי הייתה כזו שנהגתי באופן פוגעני או מעליב כלפיהם או כלפי אחרים – הילדים שלי ילמדו את זה מיד ויישמו. דבר שני, אין להם שום סיבה להעליב או לפגוע בי סתם ככה. אם הם עשו את זה, אז יש להם סיבה לכך. אני אולי לא יודעת מה הסיבה, אולי אפילו הם לא יודעים מה הסיבה. אבל היא שם. והיא התחילה אתי.


ילדי, אני משחררת אתכם

עכשיו, מה אני עושה עם זה? בעבר, כשהושפעתי מהחינוך שאני קיבלתי וממה שהיה מקובל, פירשתי את זה כחוסר כבוד כלפיי שמיד היה מעורר רגשות קשים של נקמה. בואו נודה בזה. כשהילדים שלכם פוגעים בכם אתם רוצים להחזיר להם ולהחזיר יותר חזק. ככה בדיוק הומצאו העונשים והטיים-אאוט ואיך שלא תקראו לזה. חלק מההורים עוטפים את הנקמנות הזו במלים כאילו יפות כמו "חינוך" וטוענים ש"ככה הם ילמדו איך לדבר אליי". אבל באמת? זה מה שזה מלמד?


יש לי חדשות בשבילנו ההורים: עונשים לא מלמדים לכבד אותי. הם, במקרה הטוב, ילמדו אותם לפחד ממני. במקרה הרע, הם יגרמו להם לשנוא אותי ולהחזיר לי. וכשילדים מחזירים, הם מחזירים. בגדול. אם אתם רוצים שהילדים שלכם יפחדו מכם ולכן אתם מענישים או מרביצים או נוקמים בכל דרך אחרת – יופי. הצלחתם. הילדים שלכם יפחדו מכם וכנראה יצייתו למה שתגידו להם. השגתם לכם יחסים שמושתתים על פחד.

אם זה מה שרציתם, אז קיבלתם. אבל אל תתלוננו אחר כך שהילדים שלכם לא מספרים לכם כלום, שאתם מגלים שהם שיקרו לכם, שהם מתחברים לאנשים שליליים. מערכת היחסים שיצרתם תעבוד לכל הכיוונים. אי אפשר להעניש מצד אחד ולחכות לשיתוף ולפתיחות מצד שני. ילדים הם לא מטומטמים. ממש לא. הם אפילו מאד חכמים.




איש מסתכל לאופק
יוסי סיאס. מה הצד השני של הסיפורים? | צילום: משה שי לפלאש 90


זוכרים את התכנית של יוסי סיאס ששודרה ברדיו בלילה? לא שמעתי את התכנית אבל אימא שלי הייתה שומעת והייתה מספרת לי על ילדים שניתקו קשר עם ההורים שלהם או שמונעים מהם לראות את הנכדים שלהם. אימא שלי הייתה מזדעזעת מההתנהגות של הילדים כלפי ההורים שלהם. רק אחרי שהפכתי לאימא בעצמי, הבנתי. האם יכול להיות שילדים מתנהגים ככה כי הם כל כך פצועים ופגועים מההורים שלהם? האם יכול להיות שהמאזינים, קיבלו בעצמם רק צד אחד של הסיפור? את הצד של ההורה הפגוע שסיפר על כך שהילדים שלו מונעים ממנו לראות את הנכדים, אבל בעצם זה רק חלק מהפאזל הגדול? את החלק החסר של הפאזל צריך לחפש בילדות של אותם ילדים לדעתי.


אם בן או בת מונעים מההורים שלהם לראות את הנכדים שלהם זה אומר שקרו הרבה דברים בילדות של אותם ילדים, שהיום הם הורים בעצמם, שגרם להם להתנהג ככה להורים שלהם היום. זו ה"נקמה" של הילדים בהורים שלהם. חישבו בעצמכם על סיפורים שאתם מכירים על ילדים שבתור בוגרים מתנהגים בצורה מחפירה להורים שלהם ושאלו את עצמכם מה היה שם בילדות שלהם שהוא כל כך כואב. ילדים שמתנהגים כך להוריהם הם השיקוף של החינוך שהם קיבלו. ואם ההורים שלהם חינכו אותם באופן מסוים – החינוך כנראה הצליח כי היום הם מבוגרים שהפנימו היטב איך להתנהג. והם למדו מהטובים ביותר – ההורים שלהם עצמם. התפוח לא נופל רחוק מהעץ, לא?


אז אני מודיעה כאן, קבל עם וטוקבקיסטים, שאני משחררת אתכם, ילדים שלי, ואני משחררת אותי. אתם לא שלוחה שלי, אתם לא שייכים לי. אתם שייכים לעצמכם, וליקום המופלא הזה. אתם לא צריכים לעמוד בציפיות שלי כי אין לי ציפיות. באמת לא אכפת לי, בתי האהובה, אם תבחרי לעבוד בתור מורחת לק, בתור וטרינרית או מנתחת מוח. לא אכפת לי, בני האהוב, אם תבחר לחיות עם גבר או עם אישה. זה לא עניין שלי אם תחליטו ללדת ילדים או לא. החיים שלכם הם שלכם.

רק דבר אחד אכפת לי: שתהיו טובים לעצמכם ולאחרים. וזהו. באמת.

Comments


bottom of page